סיכום
במלחמה, המתנהלת באזורים מאוכלסים, אי-אפשר להימנע מקuרבנות אזרחיים, בעיקר, לנוכח האיבה בין הצדדים ואי-השליטה בשפת המקום. מבחינה זו הקרב בדיר-יאסין אינו שונה מקרבות אחרים, שהתנהלו בשטח בנוי ומאוכלס, בארץ-ישראל ובעולם. הסיפורים על התעללות בשבויים, על תהלוכת השבויים בחוצות ירושלים ועל רצח שבויים הנם בדיות ושקרים, שהופצו, כנראה, בכוונת זדון מאורגנת, כדי לפגוע ב"פורשים". העובדה היחידה הנכונה בהם: ערביי דיר-יאסין, שנאספו מהכפר, הוסעו במשאיות מבסיס לח"י בגבעת ר"ם, דרך מרכז ירושלים, לעיר המזרחית, כדי להעלות את המוראל השפוף של יהודי העיר.
אין ספק, במהלך הקרב בדיר-יאסין נהרגו אזרחים, שנלכדו בבתיהם, ולא ברחו מכפרם, אזרחים שניסו לברוח, ואזרחים, שהובילו בפקודה את פצועי אצ"ל לפינוי באמבולנס. עד היום טרם ברור כמה אזרחים נהרגו במהלך הקרב בדיר-יאסין, אך ברור לחלוטין, שלא איתרע שם טבח, שמשמעותו - חיסול שיטתי של שבויים ושל אזרחים לא לוחמים. זאת, בניגוד להרג אזרחים תוך לחימה בשטח בנוי. השקר הגדול על כמות ההרוגים ועל התעללות בהם נשען על העובדה, שאיש לא טרח לספור את ההרוגים. כך, יכלו כל מי שרצו להפליג במניינם, או להמעיט.
"הפורשים" התאמצו להתריע בפני תושבי הכפר על הקרב הממשמש ובא, תוך ויתור על הפתעה, ושלחו משוריין להתריע על ההתקפה. איחור בהגעת המשוריין עם הרמקול ואי יכולתו להתקרב לכפר סיכלו כוונה זו. כך, בריחת מאות התושבים מהכפר הייתה בעת הקרב ותחת אש, שירו עליהם יהודים (לאו-דווקא רק מ"הפורשים") וערבים.
לתעמולה וללוחמה פסיכולוגית (ל"פ) יש שימושים רבים במלחמות ובמלחמות אזרחים, בעיקר, כשהכוונה לגייס משאבים להשמדה מוחלטת של אויב. כדי להקל על חיסול פיזי של יריב/אויב תוך מניעת רגשות-אשם בשל המעשה הלא הומני - יש לעשות לו דה-הומניזציה. זה נעשה באמצעות הדגשה לא-פרופורציונלית של הסכנה, הגלומה בו, ושל אי-אנושיותו, עד כדי תיאורו כשטן עלי-אדמות
1. אזי הדמות השטנית של האויב מצדיקה את חיסולו. באיסלאם תוארו הבלתי מאמינים כאויבי מוחמד, ובנצרות כאויבי ישו, כדי לקרוא למאמינים להשמידם, והם עשו זאת לא-אחת. דבר דומה עשו קומוניסטים, סוציאליסטים, נאצים ופאשיסטים במאבקיהם להגמוניה.
מסוף המאה התשע-עשרה, ובעיקר, עם עליית הקומוניזם לשלטון ברוסיה, נפתח מאבק אידיאולוגי אלים ועקוב מדם בין הקומוניזם לבין מתנגדיו, שהשפיע על הסוציאליסטים ועל יריביהם הפוליטיים. הקומוניסטיים והסוציאליסטים הגדירו את מתנגדיהם כפאשיסטים, ואימצו כססמת הקרב שלהם את הקריאה הרפובליקנית במלחמת האזרחים בספרד "הם לא יעברו"! גישה זו נתמכה על-ידי מערכות מפותחות להפליא לתעמולה ולל"פ, שהפעילו ממסדים.
התואר פאשיסט הפך בעידן התקינות הפוליטית (PC) למגונה. לפיכך, הגדרת היריב/אויב כפאשיסט התירה את דמו, או, למצער, הוציאה אותו מהקהל. בארץ-ישראל מנעה מפא"י, ששלטה בסוכנות היהודית בזמן הכיבוש הבריטי, מיריביה בימין אישורי עלייה ("סרטיפיקטים"), וחילקה עבודה רק לבעלי "פנקס אדום" - פנקס החבר בהסתדרות העובדים - מקרב יהודי ארץ-ישראל. כיוון שכל השירותים החברתיים - כולל התיישבות, שיכון, חינוך ובריאות - היו בידי מפלגות, משמעות שייכות למפלגות הימין, ובעיקר לרוויזיוניסטים, לאצ"ל וללח"י, הייתה קיפוח מכוון על-מנת למנוע הצטרפות לשורות היריב הפוליטי
2. כך, במהלך ה"סיזון" הורחקו תלמידים מבתי-ספרם
3, וילדי רוויזיוניסטים ו"פורשים" לא התקבלו לבתי-ספר מסוימים, גם לאלה שלא השתייכו לרשת החינוך ההסתדרותית ("זרם העובדים") לא רק ב"סיזון". בנוסף, פוטרו רוויזיוניסטים ו"פורשים", או לא התקבלו לעבודה גם אחרי קום המדינה
4. במלחמת הקוממיות הופקרו בזדון יישובים של מי שאינם מאנשי שלומן של המפלגות הסוציאליסטיות (שקוראות לעצמן "מפלגות הפועלים") לכיבוש בידי צבאות ערביים (לדוגמה - משמר הירדן, הרובע היהודי בירושלים, גוש-עציון, ניצנים
5).
פרשת רצח חיים ארלוזורוב, פרשת ה"סיזון" ופרשת "אלטלנה", חשפו את פניה המכוערות של מלחמת האזרחים בקהילה היהודית בארץ-ישראל (שהתגלו עוד קודם לכן ברדיפת אנשי ניל"י במהלך מלחמת העולם הראשונה). הפרשיות הקרינו על היחסים בקהילות יהודיות באירופה, עד כדי שהיהודים המורדים בגטו וארשה לא יכלו לאחד את כוחותיהם מול הנאצים גם כשחרב חדה הונחה על צווארם.
הקשר פוליטי
השימוש בתואר, "פאשיסטים", זיהה בין הפאשיזם הנאצי והפאשיזם האיטלקי לבין הרוויזיוניסטים, ברית הבריונים, אצ"ל ולח"י, למרות שגם מפלגות השמאל, כמו רבים בארץ ובעולם, העריצו את המשטר הפאשיסטי באיטליה, עד אמצע שנות השלושים, את המשטר הנאצי בתחילת דרכו ואת המשטר הדיקטטורי בברית-המועצות, גם בתקופת יוסף סטאלין, שהיה רצחני אף יותר מהמשטר הנאצי ואנטישמי לא פחות ממנו. הערצה לברית המועצות ולמשטר הקומוניסטי בה הייתה אבן-פינה בתרבות הארץ ישראלית, לפחות, עד סוף שנות השישים. התיוג כפאשיסטים אִפשר למפלגות הפועלים להתיר את דמם של מתנגדיהן, ובעיקר, אנשי "הפורשים" בתקופות ה"סיזון" ואחריהן.
משמע, עלילת-הדם, שמחקה את השתתפות ה"הגנה" והפלמ"ח בכיבוש הכפר דיר-יאסין ובטיהור בתיו המאוכלסים, נועדה להשמיץ את אצ"ל ואת לח"י, ולתייגם כשטניים, כחלק מתחזוקת ההסתה נגדם. זו, לדעתי, הייתה הכנה לטבח חף מרגשות אשם בהם בנוסח "ליל ברתולימאוס הקדוש"
6.
קשה להתעלם מההקשר הפוליטי של עלילת הדם בדיר-יאסין. מנהיגי מפ"ם ומפא"י ניצלו את עלילתהדם, כדי לסכל את צירוף הרוויזיוניסטים להנהלת הסוכנות היהודית, שיזם בן-גוריון; והם הצליחו בכך. הימין הושאר מחוץ לממשלת ישראל עד ערב מלחמת ששת הימים, ועלה לשלטון רק אחרי מלחמת יום הכיפורים, במהפך הפוליטי במאי 1977.
חרב פיפיות
עם זאת, ראוי להזכיר, כי מיתוס דיר-יאסין טופח גם על-ידי הנהגת ערביי ארץ ישראל ועל-ידי הליגה הערבית, ומשמש להשמיץ את היהודים ואת מדינת ישראל. המיתוס היה חרב פיפיות: בגללו נטשו ערבים רבים את כפריהם ואת עריהם בהתקרב כוחות יהודיים אליהם במלחמת הקוממיות - כפי שתיארוֹ בן-גוריון, "נשק פסיכולוגי, שעשה לנו שירות אדיר", וכפי שתכנן מרדכי רענן, מפקד אצ"ל בירושלים, כשבָּדָה את המספר 254 הרוגים.
כותבי
"תולדות מלחמת הקוממיות, סיפור המערכה", ספר ההיסטוריה הרשמית של המלחמה, שהוציא צה"ל, מעריכים, תוך אישוש המיתוס השקרי, כי הקרב בדיר-יאסין "... שימש גורם מסייע להתמוטטות העורף הערבי בתקופה שלאחר מכן"
7.
לפיכך, תמוה למדי מדוע הממסד הישראלי, כולל צה"ל, ממשיך לתחזק את המיתוס השקרי של דיר-יאסין גם כיום, כשברור לחלוטין, שיסודותיו הרעועים נשענים על שקריו הבוטים של מאיר פעיל ועל זדונו הפוליטי. זאת, למרות שהמיתוס משמש את אויבי מדינת ישראל בעולם ואת רשות הטרור, היושבת ברמאללה, לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, כבסיס לחיסולה (פוליטיסייד).
כפי שהפירות הבאושים, שיצרו התעמולה הארסית והל"פ במלחמת העולם הראשונה, גרמו לאווירה עכורה, שבגינה פרצה מלחמת העולם השנייה, כך, תרם המיתוס השקרי, שטיפח הממסד השמאלי בישראל, להעמקת השסע בין ימין לשמאל בחברה הישראלית, ולהנצחתו, עד כדי אי-קבלה מתמשכת של הכרעת הבוחר להעדיף את שלטון הליכוד במדינת ישראל. זאת, תוך טיפוח שנאת אחים בחברה היהודית בהתעלמות מלקח אחת מאגדות החורבן הנודעות ביותר: "על קמצא ועל בר-קמצא חרבה ירושלים"
8.
