ימי המלחמה והפרעות העוברים עלינו דחקו לקרן זווית את החלטתו הדרמטית של המשנה בדימוס לנשיאת בית המשפט העליון, חנן מלצר, אשר הורה לקיים משפט חוזר לרומן זדורוב בנוגע לרצח הילדה תאיר ראדה (ראו קישור משמאל). תגובת הפרקליטות רמזה לאפשרות שהיא תוותר על קיומו של משפט זה, אך הפתרון הראוי הוא אחר: להעניק לזדורוב חנינה.

הרצח, שזעזע את המדינה כולה, התרחש בדצמבר 2006. מה הסיכוי לקיים משפט צדק 15 שנה מאוחר יותר? נכון, אין התיישנות על רצח והמחוקק קבע בכך שיש לנהל משפטים כאלו ללא הגבלת זמן. אך זוהי קביעה ערכית נכונה - שלצידה בעיות מעשיות רבות. אין צורך לומר, שהזיכרון עלול להשתנות ולתעתע לאחר זמן כה רב. על אחת כמה וכמה, כאשר עסקינן בפרשה הנמצאת בכותרות ובה הושמעו תיאוריות והאשמות וחשדות וטענות והכחשות מכל עבר.

למרות שהראיה המרכזית נגד זדורוב היא הודאתו, ואליה נלווים השחזור שערך וממצאים פורנזיים, עדיין יש חשיבות רבה לעדים. המדובב באוזניו התוודה זדורוב, השוטרים שגבו את הודעותיו והשתתפו בשחזור, חברותיה של ראדה, המומחים שבדקו את הראיות בזמן אמת. אפילו העד המהימן ביותר עלול, בנסיבות אלו, לא רק לשכוח ולטעות אלא גם לקלוט בתום לב משהו מרעשי הרקע ולהציגו כאמת עובדתית. וגם זדורוב עצמו עלול להיתפס בסתירות ואי-דיוקים, ויהיה זה בלתי הוגן שיפעלו לחובתו.

כעת נראה מה עשויות להיות התוצאות של המשפט החוזר. נניח שזדורוב יזוכה; הסיכוי לתפוס כעת את הרוצח הוא קלוש ביותר, אם בכלל. הפרקליטות והמשטרה יספגו מכה קשה מאוד, גם אם ייקבע שביצעו כראוי את מלאכתן והזיכוי יבוא בשל שימוש בטכנולוגיות חדישות שלא היו זמינות ב-2006. אפילו אם הזיכוי יהיה מחמת הספק, הציבור בכללותו לא ישים לב לכך (כשם שאיש אינו זוכר שדעת המיעוט המזכה של השופט יורם דנציגר הייתה שזדורוב רחוק כדי פסע בלבד מהרשעה).

נניח שזדורוב יורשע; המאמינים בחפותו ימשיכו להאמין בה, ולו מכוח האנרציה. אילנה ראדה ויתר בני המשפחה עדיין לא ימצאו מנוח לנפשם, משום שלפחות חלקם סבורים שהרוצח האמיתי עודנו מסתובב חופשי. ישנו גם מימד הזמן: המשפט החוזר יימשך לפחות שנה, ערעור יכול לקחת עוד שנה - וכך נגיע במקרה הטוב ביותר לפסק דין סופי (אולי) קרוב ל-17 שנים לאחר הרצח.

זדורוב נמצא במעצר ובמאסר מאז דצמבר 2006, דהיינו 14.5 שנים. כלל לא בטוח שהוא ישוחרר עד להכרעה במשפט החוזר; חוק המעצרים קובע מסוכנות סטטוטורית של נאשמים ברצח, המחייבת מעצר עד תום ההליכים למעט במקרים חריגים ביותר. אפילו אם בית המשפט (המחוזי ואחריו העליון) יקבע שזהו אחד מאותם המקרים, זדורוב יישלח למעצר בית מלא באיזוק אלקטרוני - ודאי הרבה יותר טוב מאשר הכלא, אך הרחק מהחופש. הוא נדון למאסר עולם, אך כידוע - לרוב אין המדובר במאסר עולם אמיתי. נשיא המדינה נוהג לקצוב עונש זה ל-30 שנות מאסר, ובניכוי שליש - ייתכן שחרור אחרי 20 שנה.

כעת נעשה את החשבון הקלנדרי הקר. כאמור, זדורוב יושב כבר 14.5 שנים. ראינו שבתרחיש האופטימי ביותר, פסק דין סופי יהיה בעוד שנתיים - דהיינו אחרי 16.5 שנים. כבר היום הוא קרוב יחסית למועד שחרור אפשרי (ואין שום טענה על התנהגותו בכלא היכולה למנוע ממנו שחרור מוקדם), ובתום ההליך הוא יהיה קרוב עוד יותר. אפשר לחסוך לכולם את המשפט החוזר, על כל הכאב שיגרום למעורבים ועל כל הנזק שהוא עלול לגרום לרשויות האכיפה, על-ידי מתן חנינה כבר כעת.

נכון שהחנינה היא כלי יוצא דופן של חסד ורחמים, המיועד בעיקר לנסיבות אישיות מיוחדות ואינו תחליף למיצוי ההליך המשפטי. אך סמכותו של נשיא המדינה היא כמעט בלתי מוגבלת, ובהחלט ניתן להכניס את פרשת זדורוב לקני המידה הללו. יש גם תקדים: המדינה הציעה לעמוס ברנס חנינה על הרשעתו ברצח החיילת רחל הלר. הוא סירב, התעקש על משפט חוזר והמדינה החליטה שלא לקיימו. אך לענייננו חשובה ההסכמה על חנינה אפשרית - וזה בדיוק מה שראוי לעשות גם הפעם.