הנשיא ג'ו ביידן מתמודד עם האתגר של הנהגת מפלגה דמוקרטית משתנה, הן בענייני פנים והן בענייני חוץ. הדבר בא לידי ביטוי בולט בימי מבצע "שומר החומות" – מנתח הפרשן הבכיר דן בלץ בוושינגטון פוסט.

מרכז הכובד של המפלגה עודנו קרוב יותר למרכז-שמאל מאשר לשמאל הסוציאליסטי אותו מייצג ברני סנדרס. אבל הכל מסכימים שהמפלגה נעה שמאלה מאז שימש ביידן כסגנו של ברק אובמה. השפעתו של האגף הליברלי גברה, והשפעה זו זוכה לתהודה רבה ברשתות החברתיות ובטלוויזיה בכבלים; כנשיא, ביידן מרגיש היטב שינויים אלה.

כאמור, הם היו ברורים ב-11 ימי העימות בין ישראל לחמאס. ביידן ועוזריו היו צריכים לאזן את העמדה המסורתית המכירה בזכותה של ישראל להגן על עצמה, אל מול הדאגה הגוברת – במיוחד בשמאל הדמוקרטי, אך לא רק בו – ממספר הנפגעים ומן ההרס ברצועת עזה. תמיכתו של ביידן בישראל לאורך שנים רבות הייתה ברורה, ובסוף השבוע הוא הדגיש: "אין שום תזוזה במחויבותי לבטחונה של ישראל. נקודה. שום תזוזה. אני אגיד לכם במה יש תזוזה: צריך פתרון של שתי מדינות. זו התשובה היחידה".

ביידן פעל לרוב בדיפלומטיה שקטה, לצד דרישה פומבית יוצאת דופן מבנימין נתניהו להימנע מהסלמה, וסייע להביא להפסקת אש. לאחר ההכרזה עליה, חזר ביידן על תמיכתו בישראל והבטיח לחדש את מלאי "כיפת ברזל" – לצד התחייבות לפעול באמצעות האו"ם לשיקום הרצועה. לדבריו, ארה"ב תפעל בנושא מול הרשות הפלשתינית ולא מול חמאס, כדי להבטיח שהארגון לא יוכל להצטייד מחדש.

יומיים קודם לכן שיבח ביידן את חברת בית הנבחרים הפלשתינית-אמריקנית רשידה טאלב, אשר מתחה ביקורת חריפה במיוחד על ישראל. לאחר שיחה קצרה בנמל התעופה של מישיגן, אמר ביידן שהוא מעריך את האינטלקט, המחויבות והדאגה לאחרים של טאלב והוסיף: "בשם אלוהים, תודה שאת פייטרית". פקיד לשעבר בממשל אובמה אמר על התבטאות זו: "יש עדיין תמיכה בישראל במפלגה הדמוקרטית, אבל הדינמיקה נעשתה יותר מסובכת".

לדברי בלץ, הזדהותו של נתניהו עם דונלד טראמפ, מדיניותו והמפלגה הרפובליקנית, תרמו להפיכת התמיכה בישראל – שהייתה דו-מפלגתית – לחלק מן האווירה המפלגתית הקוטבית הנוכחית בארה"ב. זו מצידה הובילה חלק מן הדמוקרטים לגלות יותר סימפטיה לפלשתינים ופחות תמיכה בישראל. סקר מחודש פברואר העלה, כי ל-75% מן האמריקנים יש דעה חיובית על ישראל – שיעור יציב לאורך השנים; הדעה החיובית כלפי הרשות הפלשתינית עלתה מ-21% ב-2018 ל-30% כעת, ובקרב הדמוקרטים – מ-26% ל-38%. לפני עשור, התמיכה בישראל בקרב הדמוקרטים הייתה כפולה מאשר בפלשתינים; כיום היא 42% מול 39% (לעומת 79% מול 11% בקרב הרפובליקנים). 50% מהדמוקרטים סבורים שעל ארה"ב ללחוץ על ישראל, ורק 30% - על הפלשתינים.

ביידן מתמודד עם שינויים דומים במפלגה גם במדיניות הפנים. הוא הציע אג'נדה בגודל ובהיקף להם הטיף סנדרס במשך שנים, ושלא נראתה כמותה מאז לינדון ג'ונסון ופרנקלין דלאנו רוזוולט. הסיוע לקורונה, תוכנית התשתיות והסיוע למשפחות מסתכמים ב-6 טריליון דולר, אם כי ברור שלא יוגשמו במלואן; ביידן אמר במפורש שהוא מוכן לפשרות עם הרפובליקנים כדי להעביר אותן בקונגרס. אבל הפערים עודם גדולים, וביידן יצטרך להחליט האם להמשיך את המו"מ או להתקדם בתמיכה דמוקרטית בלבד כפי שדורשים רבים מן הליברלים.

ביידן עצמו טוען שלא פנה שמאלה ומצביע על דרישות של סנדרס ושות' להן לא נענה. אבל אין זה אומר שהוא לא הושפע בידי השמאל. ביידן מציג את תוכניותיו כהוכחה לכך שממשלה דמוקרטית יכולה לשרת את אזרחיה טוב יותר מאשר ממשלה סמכותנית, ושהעולם יכול לסמוך על מנהיגותה של ארה"ב ואינו צריך לפנות לעבר סין. ספק אם היה אומר זאת, אלמלא האגף השמאלי במפלגתו היה לוחץ למעורבות ממשלתית גדולה יותר וזוכה לתמיכה מן השטח.

הקורונה יצרה צורך בפעולה ממשלתית שזכתה בעבר להתעלמות. השמאל במפלגה סיפק את האנרגיה והדחיפה לכך שביידן יפעל בגדול. יהיה עליו לבצע בחירות קשות בחלקים של מדיניותו הכלכלית והפנימית שטרם גובשו. הוא ימשיך לחוש את הלחץ מצד שמאל בנושאים של זכויות הצבעה, הגירה, חוסר צדק גזעי, נשק והפיליסבטר בסנאט. עד עתה הצליח ביידן לתמרן בביטחון, אבל הנסיבות אילצו אותו לאמץ את השינויים במפלגתו ולמשול בהתאם.