ב-22 באפריל בערב חזרו העסקנים הערבים של חיפה לבית העירייה, במשורייני הבריטים. לא בא אִתם שייח' מוּרד, שהתאמץ ליצור קשר עם מפקדת "צבא ההצלה" בדמשק ולקבל הוראות. אחדים מחברי המשלחת הערבית, שנמנו עם ידידיו של עורך-הדין יעקב סלומון, סיפרו לו שהם הבינו מדבריו של מוּרד כי לדעתו יש להורות לערביי חיפה לעזוב את בתיהם ועירם ולכן אין טעם לפגישת התיווך עם היהודים בחסות הגנרל סטוקוול.
בשבע בערב התחדשה הישיבה. נציגי הערבים אמרו ששולחיהם אינם מסכימים לתנאי ה"הגנה" ושאין להם שליטה על היחידות הצבאיות הערביות. גם אילו היו מסכימים לתנאים וחותמים עליהם, לא היו יכולים להבטיח שהם יקוימו. לפיכך האפשרות היחידה שנותרה להם היא פינוי הערבים מחיפה. הם ביקשו מסטוקוול לסייע לערבים להתפנות.
הצהרה זאת הפתיעה את הבריטים ואת היהודים ואחדים מהם הוכו בהלם. מזועזע יותר מכולם היה ראש העיר היהודי שבתאי לוי שהבנתו את הוויית הצבא והמלחמה שאפה לאפס. בלי להתייעץ עם ראש המשלחת מרדכי מקלף ועם עורך הדין יעקב סולומון, אמר לנציגי הערבים בערבית: "תמיד פניתם אלי, כראש העיר וקראתם לי אבונא (אבא שלנו)... היום אני מרגיש שעלי להיות אבא שלכם. אינכם יודעים מה אתם עושים. אם תעזבו את העיר תהיו פליטים, נשיכם תסבולנה, ילדיכם יסבלו. אל תעשו את הצעד הזה. הישארו בעיר והיו אזרחים שווי זכויות". דמעות זלגו מעיניו. "אין אנו רוצים שאפילו תושב חיפה אחד יעזוב אותה. כוונתנו להפסיק את ההתקפות. לצערנו אנו יודעים שבאו אנשים מהחוץ,¹ ואותם אין אנו רוצים. אני מבקש מכולכם להתחשב בזה".

מח"ט "כרמלי", שעשה הכל כדי להחיש את בריחת הערבים, כתב שסטוקוול החוויר קצת ואמר לערבים: "זה צעד של שטות. שובו וחישבו בדבר, כי עלולים אתם להתחרט במאוחר. עליכם לקבל את תנאי הכניעה של היהודים, שהם הוגנים בהחלט. אל תהרסו את חייכם ללא סיבה וטעם. סוף-סוף אתם החילותם במלחמה, והיהודים הכריעו אתכם". סטוקוול פנה למקלף: "מה אתה אומר?". מקלף השיב: "זה עניינם להחליט בו", וסטוקוול פנה שוב אל הערבים: "אם אתם עומדים על החלטתכם, ניפגש מחר באחת-עשרה לפני הצהריים ונדון בפרטים?"

"הערבים קמו לאיטם והתחמקו חרש, כמבוישים, מן החדר", כתב כרמל. הם שבו וירדו אל אחיהם האומללים המבוהלים הנבוכים והמתרוצצים בדמדומי הערב היורד שבעיר התחתית. הגנראל הסתובב בחדר תפוס שרעפים, נבוך מן התוצאה הגדלה, המכריעה והמהירה של פינוי העיר על-ידו".²

אליאס קוסה חזר מן הפגישה לביתו בשכונת עבאס, אסף את כל הלוחמים שבאזור, מאה וחמישים איש, והסביר להם שאין עוד טעם להילחם, ושעליהם לצאת עם נשקם מחיפה לטירה ומשם לג'נין. "כעבור רבע שעה לא נותר בחיפה אף לוחם ערבי אחד", סיפר קוסה. "היריות פסקו. היהודים ראו שהעמדות הערביות ריקות והפסיקו את האש. דממה מעיקה השתלטה על העיר. אנשי ה'הגנה' המשיכו לחדור לתוך השכונות הערביות".³ לימים טען קוסה, כי על-אף בקשות חוזרות ונשנות לא קיבלו עסקני חיפה תשובה מדמשק בנוגע לתנאי שביתת הנשק. לדבריו, העריכו העסקנים הערביים כי מדינות ערב נשארו "בפה פעור" לנוכח המתרחש ולא ידעו כיצד להכריע.⁴

תוך כדי המלחמה ואחריה נפוצה הגרסה כאילו חברי המשלחת הערבית לא קיבלו את תנאי ה"הגנה" והחליטו לעזוב את חיפה בגלל הוראות מבחוץ. משה כרמל כתב שבהפסקה בדיונים התקשרו חברי המשלחת עם הוועד הערבי העליון וביקשו הוראות וש"פקודת המופתי הייתה לעזוב את העיר ולא לקבל תנאי כניעה מידי היהודים, היות שהפלישה של צבאות ערב קרובה והארץ כולה תיפול לידיהם".⁵

למחרת הכרעת ערביי חיפה, ביום ו' 23 באפריל, דיווח ראש הש"י של ה"הגנה", אברהם קדרון, למשה כרמל על הבריחה ההמונית והעריך שאחד מגורמיה העיקריים הוא הפחד מפני חזרה על טבח דיר-יאסין. מודיעים דיווחו לש"י על נימוקי הערבים הבורחים: "המפקדים בגדו וברחו קודם, כדי להציל את משפחותיהם; הערכה נמוכה של המנהיגים והמפקדים הערביים על כוחם של היהודים נתגלתה כמוטעית; התקבלה פקודה לעזוב את העיר". קדרון ציין שהערבים הנוצרים לא נתקפו בפאניקה אף שגם הם היו נבוכים. הנוצרים נשארו בעיר "ומחכים להוראות מאיתנו". בדיווּח של קדרון לא מדובר על פקודת המופתי ולא על פקודה מדמשק לפנות את חיפה.⁶

אחרי כעשרה ימים הסביר איש הש"י "ברזילי" למפקד חיפה, יעקב לובליני, את בריחת הערבים מחיפה כך: א. פחד מפני פעולות של כיבוש על-ידי חֵילות ערביים ומפני נקמתם שלא צייתו לפקודת הפינוי ונשארו תחת שלטון יהודי; ב. לחץ מצד גורמים ערביים בעיקר מצד פריד סעד וגם מצד הבריטים אשר סייעו ביציאה על-ידי שיירות, על-ידי השפעה ישירה בכיוון הפינוי".⁷

נציג משרד החוץ הבריטי סיריל מאריוט דיווח ללונדון לשר החוץ בווין: המנהיגים היושבים בדמשק התעלמו מהקריאות הרבות לעזרה של ערביי חיפה.⁸
בספר "תולדות מלחמת הקוממיות" כתבו אנשי ענף היסטוריה של צה"ל: "המנהיגים הערביים הבטיחו לנכבדי העיר שעוד מעט תיכבש ממילא הארץ כולה על-ידי צבאות ערב, וערביי חיפה ישובו לבתיהם בעקבות המנצחים".⁹ בדיווּח ששלח הקונסול האמריקני בחיפה למשרד החוץ בוושינגטון כתוב שבלילה שבין 22 ל-23 באפריל האיצו נאמני המופתי בכל הערבים לעזוב את העיר.¹⁰

הסיפור שערביי חיפה ומקומות אחרים בארץ נטשו את בתיהם בגלל הוראת המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני ו/או ממנהיגי ערב, שֵרֵת את האינטרס התעמולתי הישראלי. בוריס (ברוך) גורביץ (גוריאל), ראש הש"י המדיני לפני הקמת המדינה ומי שהיה ראש מחלקת-החקר של משרד-החוץ הישראלי אחרי הקמתה – שהייתה הגלגול הראשון של "המוסד" הישראלי – סיפר לי שבן-גוריון ומשה שרת ביקשו ממנו הוכחות לסיפור זה ושמשרד החוץ מינה פקיד לטפל בנושא. גוריאל הפנה אותי לאותו פקיד שהתקדם והיה פקיד בכיר במשרד החוץ בשנות השמונים של המאה העשרים. הוא ביקש להישאר בעילום שם ואמר לי שלא טרח להוכיח את אמיתות הגרסה שהערבים קיבלו הוראה לברוח וכי "גם אין זה חשוב". תפקידי היה להפיצה ועשיתי זאת". כך התפרסם דבר ההוראה מדמשק לפנות את חיפה בכתב-עת אמריקני שהתמקד בנושאים הקשורים לאו"ם שהעורכת שלו הייתה יהודייה אמריקנית שקיבלה מימון מן הסוכנות היהודית וממשרד החוץ הישראלי.¹¹
_____________________

בשבוע הבא: הפגזת ריכוזי ערבים; התנגשויות בין אנשי ה"הגנה" לחיילים בריטים; מג"ד בריטי נהרג; ביזה בחיפה; שוד על-ידי קיבוצים ומושבים; דוד בן-גוריון נתקע בירושלים בגלל מצב פוסט-טראומטי של מפקד חטיבת "הראל" יצחק רבין; בן-גוריון, גולדה מאיר ומשה דיין מצדיקים את הביזה לקיבוצים ולמושבים.