בספרו "חטיבת כרמלי" כתב צדוק אשל שבשעה מוקדמת של 22 באפריל הודיע המג"ד מקסים כהן למטה החטיבה שהערבים מפעילים רמקול ומזעיקים את כולם להתרכז בכיכר השוק "היות והיהודים כבשו את רחוב סטנטון והם ממשיכים לרדת לצד העיר. עם קבלת הידיעה נמסרה הוראה למפקד פלוגת הנשק המסייע, אהוד אלמוג, להפעיל את המרגמות שלושה אינטש, שהיו מוצבות ליד בניין בית-החולים רוטשילד, ולהפגיז את כיכר השוק. ואמנם הצטופף בכיכר השוק המון רב. כשהתחילה ההפגזה והפגזים נפלו לתוכו, קמה בהלה עצומה. ההמון פרץ לתוך הנמל ובהדפוֹ הצידה את השוטרים ששמרו על השער הסתער על הסירות וברח מן העיר. כל אותו יום המשיכו המרגמות להפגיז את העיר לסירוגין. בהלת האויב נהפכה להתמוטטות".¹ תיאור זה מלמד שבניגוד למאמצי ראש העיר שבתאי לוי ואחרים להשאיר את הערבים בעיר, פעל מפקד חטיבת "כרמלי" משה כרמל להבריחם.

נציג משרד החוץ הבריטי, סיריל מאריוט, דיווח לשר החוץ הבריטי ארנסט בווין: בשערי הנמל ניסו יהודים לפגוע בבורחים, ואנשי צבא בריטים ירו בהם והרגו אחדים מהם. גם חיילים בריטים נהרגו בהתנגשויות, אחד מהם הוא מפקד גדוד צנחנים, לוטננט קולונל קנדוס-פול.

בשעה 11 לפני הצהריים של 23 באפריל נפגשה משלחת ערבית עם הגנרל סטוקוול ועם סיריל מאריוט בבית העירייה והודיעה להם שהיהודים כבשו את העיר התחתית ושם בוזזים רכוש ערבי. מנהל הבנק הערבי, פאריד סעד, סיפר לסטוקוול שהיהודים שדדו את הבנק שלו וירו בו עצמו כשניסה להתנגד להם. סטוקוול אמר לאנשי המשלחת: רק אתמול הייתה מלחמה, אי-אפשר לרסן מיד את כל הלוחמים, אולי מישהו ירה, אבל לא צריך להגזים. אנשי-שיחו פירשׁו את דבריו כהתחמקות מאחריות. הם עדיין לא תפסו שהשלטונות הבריטיים חסרי אונים. "איך זה יכול להיות?!", טענו הערבים, "איפה הצבא הבריטי? הופקרנו, אנחנו ונשינו!"

על-פי הצעת סטוקוול הוקמה ועדה יהודית-ערבית, בראשות שבתאי לוי, כדי לסייע לפליטים וסטוקוול התחייב שכלי-רכב צבאיים ואוניות של הצבא הבריטי יסיעו אותם לעכו.²

במאמר שכותרתו "רוח הקרב ותאוות הביזה", כתב משה כרמל: "כאן גברה הביזה המחפירה, אשר היו שהחלו בה עוד בעת הקרבות... היו מבין הערבים שגרו בדירות-פאר מצוידות ברהיטים, בכלים ובאביזרים יקרים; היו ביניהם בעלי מסחר שהיו משופעים בסחורות. עמדו לרשותם מחסני טובין גדולים שעמדו להישלח לנמל או שוחררו ממנו. כל אלה נשארו לפתע ללא בעלים והיו אובייקט ביזה... יש להודות, היינו גם חסרים כל ניסיון בתחום הזה של התנהגות האזרח והלוחם ברכושו הנטוש והפרוץ של האויב, כי כל מעיינינו היו מרוכזים במלחמה ובעמידה בה.

"... משנודע כי אזרחים ולוחמים שולחים ידיהם בביזה, נזעקנו לעצור בעד מגמה זו. הקרבות עוד היו בעיצומם וכבר נתפרסמה בעיר מודעת-ענק של המפקד הראשי של ה'הגנה', המזהיר בתוקף מפני פגיעה במקומות הקדושים ומפני מעשי שוד. נתמנה גם מפקד מיוחד ולרשותו יחידה לטיפול ברכוש הנטוש. כמה עבריינים שנכשלו הועמדו למשפט מהיר ונענשו כדין. כל אלה צמצמו את הרעה אך לא הפסיקו אותה כליל, ונודע לי לאחר-מכן כי טוראים ואף מפקדים שלחו ידיהם בביזה מפני שלא יכולנו להפנות למניעת תופעה זו בעוד מועד את הכוחות הנחוצים".³

מפקד העיר התחתית, נוח כהן, סיפר: "שדדו חנויות. הייתה ועדה שעסקה בענייני רכוש האויב. השוד העיקרי בוצע בשוק. ביום הראשון היה שוד בכל המקומות. אחר-כך היה שוד על-ידי קיבוצים שבאו עם כל-מיני חתימות של כל-מיני 'גדולים'. שלחתי אותם לוועדה. היה אי-סדר. לא שותפתי בוועדה. לחמתי נגד זה. הודעתי למפקדי האזורים שישימו לב לזה, שלא יתנו לשדוד, שיעצרו!".⁴ גם קצין המבצעים העירוני שלמה תבוני והמג"ד מקסי כהן סיפרו על מעשי ביזה.⁵

"בעירייה נמשכו היחסים הטובים בין החברים היהודים לחברים הערבים", סיפר מזכיר העירייה, אברהם כלפון. "טאהר קראמאן המשיך להיות סגן ראש העיר. הוא בא אל שבתאי לוי ובכה כמו ילד. סיפר איך נכנסו לבית-המסחר שלו ושדדו אותו. בכה ממש. 'אני משתף אִתכם פעולה כל השנים, עם "סולל בונה", עם ראש העירייה, מכרתי לכם קרקעות, מה לא עשיתי למענכם?! וזה הגמול שלי?!'. ראש העירייה לא ידע מה להשיב לו, באמת לא ידע".

אחרי הכיבוש מונה כלפון לחבר הוועדה לענייני ערבים בראשותו של רחבעם עמיר.⁶ לדבריו, יום אחד נפגשה גולדה מאיר עם חברי הוועדה. אחד החברים, משה ויטה, סיפר לה על ביזה ושוד בחנויות של ערבים. "הוא ממש בכה. 'אנחנו, היהודים, נעשה דבר כזה? זה פוגרום!', אמר. הוא הרעיש עולמות. 'אנחנו צריכים לאחוז בכל האמצעים הקשים. לירות על השודדים למען יראו וייראו. לא בראש אלא ברגליים. אז זה ייפסק. שודדים ערבים גרשנו, והנה אנחנו שודדים רכוש של ערבים שברחו'. גולדה מאיר אמרה שיש להחמיר באמצעים נגד השודדים. בינתיים הספיקו הרבה אנשים להרוויח מהעסק הזה".⁷

בין 20 ל-30 באפריל נתקע בן-גוריון בירושלים, לאחר שמפקד חטיבת "הראל", יצחק רבין – שברח משדה הקרב ב-20 באפריל והיה במצב של פוסט טראומה – מנע, ללא סיבה צבאית בשטח, את חזרת השיירה לשפלה. כך אילץ מצבו הנפשי של רבין את בן-גוריון להימצא מחוץ למטה הפיקוד העליון, בזמן שהתרחשו אירועים צבאיים קריטיים. כל ההיסטוריונים והסופרים התעלמו עד היום מן הסיבה שבגללה נתקע בן-גוריון בירושלים, כדי לרַצות את השלטונות, את המִמסד ואת מיתוס רבין כ"מצביא מהולל ומר ביטחון", כדי לקבל טובות הנאה ולא להיכלל ברשימת החרם.
רק ב-30 באפריל חזר בן-גוריון בטיסה לתל אביב ולמחרת הוא נסע לחיפה.⁸ אדם רז, שחקר את ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות, כתב: "לאחר כיבוש חיפה הערבית בן-גוריון הגיע לעיר. בעומדו על גזוזטרת מלון 'עדן' כשלצידו הערביסט הוותיק עזרא דנין השקיפו השניים על רחובות העיר התחתית וצפו בביזה ההמונית.⁹ דנין, אז הממונה על הרכוש הנטוש מטעם המוסדות הציוניים... סיפר בזיכרונותיו איך ראו 'קבוצות מאורגנות ולא מאורגנות של יהודים פורצות חנויות של ערבים'. שמועות רחשו שאנשי מושב נהלל ערכו ביזה משלהם במחסנים ושאנשי 'סולל בונה' שדדו ציוד בנמל. דנין ביקש לשוחח על כך עם בן-גוריון. 'בן-גוריון פטר אותי באומרו: ואם רכוש זה ייפול לידיים פרטיות – אתה תהיה יותר מאושר? לכל הפחות זה לא שוד פרטי'. ניכר שהביזה לא הטרידה במיוחד את בן-גוריון".

לפי אדם רז, בהסתמכו על הביוגרף של משה דיין, שבתי טבת, בן-גוריון מינה את משה דיין להסדיר את הרכוש הנטוש בחיפה. "דיין הורה להעביר למחסני הצבא את כל הדרוש לו, ואת היתר, גרעינים בעיקר, ליישובים חקלאיים יהודיים". גולדה מאיר, שאותה מינה בן-גוריון לנציגתו בחיפה, תמכה בצעדיו של דיין.¹⁰

חיפה לא הייתה היישוב הראשון שתושביו היהודים ואנשי הקיבוצים והמושבים מהסביבה – שמייסדיהם האמינו כי יצרו חברה חדשה ואדם חדש – בזזו רכוש ערבי במלחמת העצמאות, וגם לא האחרון. יהודים בזזו רכוש ערבי גם בכפרים סביב משמר העמק במחצית הראשונה של אפריל וגם בטבריה, שישה ימים לפני בריחת הערבים מחיפה. מנהיגי היישוב ומפקדי ה"הגנה" לא הפיקו את הלקחים ולא הקדימו רפואה למכה ולעתים אף תמכו בביזה למגזרים המקורבים להם. הם העלימו את המידע המביש מהציבור מפני שחששו שמידע זה יפגע בתדמיתו של היישוב העברי בעיני זרים ובתדמיתם שלהם בעיני ציבור בוחריהם. הסתרת ליקויים ואי הפקת לקחים שעוצבו לשיטה במלחמת העצמאות הונחלו לצה"ל ומחירם היה כבד מאוד בכל מלחמות ישראל.
____________________

בשבוע הבא נשיא סוריה נוזף בשגריר בריטניה בדמשק; מזכיר הליגה הערבית הזהיר את שגריר בריטניה בקהיר כי מדינות ערב ייאלצו לפלוש לארץ ישראל; שר החוץ הבריטי ארנסט בווין משתולל ותוקף בחריפות את הרמטכ"ל הבריטי ברנארד מונטגומרי; חוסר משילוּת בבריטניה; הדחת הגנרל סטוקוול.

1. צדוק אשל, עמ' 147.
2. 371/68505 FO; את"ה, עדות של אברהם כלפון.
3. משה כרמל, "רוח הקרבות ותאוות הביזה", "דבר", 21 באפריל 1978.
4. את"ה, עדות של נוח כהן.
5. את"ה, עדויות של שלמה תבורי ושל מקסים כהן.
6. רחבעם עמיר – לימים ראש הטקס במשרד החוץ. בזמן המלחמה בחיפה היה מקשר בין העיתונאים הזרים ל"הגנה".
7. את"ה, עדות אברהם כלפון.
8. יומן דב"ג, עמ' 377-357.
9. משמע שהביזה נמשכה לפחות עשרה ימים.
10. אדם רז, "ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות", הוצאת כרמל, 2020, עמ' 47-46; עזרא דנין, "ציוני בכל תנאי", כרך א', הוצאת קידום, 1987, עמ' 218.