חזק וברוך

הרב שלום כהן - יו"ר חכמי התורה" של ש"ס, עשה השבוע צעד משמעותי כשלא היסס, מול התקשורת הישראלית והזרה, לומר לשגריר "איחוד האמירויות הערביות" את מה שכול יהודי יודע מאז חורבן הבית השני: שליהודים אסור לעלות להר-הבית. הוא אפילו חידד את הנקודה הדתית עד כדי חידוד פוליטי כשהוסיף ש"הר-הבית שייך לערבים". איסור העלייה להר-הבית הועלה כבר בעבר והפך להלכה פסוקה על-ידי הגר"ע יוסף, שגם אסר על כוהנים לטוס מעליו. האיסור הזה נאמר במפורש על-ידי הגרי"ש אלישיב, על-ידי הגרש"ז אוירבך, על-ידי הגרב"צ אבא שאול ואף נאמר ונחתם מפורשות על-ידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, האיש שהציונות הדתית כל כך סוגדת לו.

אבל כשהכהניסטים יחד עם הזויים בודדים ב"חזות חרדית" עלו שוב ושוב להר הזה, בהנהגת כאלה שהמצוות והתורה מהם והלאה, הרי שאיש מהרבנים הגדולים לא יצא לחסום את הפרובוקאטורים הללו. ולמה לחסום? מי שמכיר את מה שכתבו רבותינו על הפרת האיסור ואת הצרות שהם הזהירו מפניהן, שחס ושלום, תבואנה בעקבות ההפרות הללו, הרי שהוא גם יודע שהעלייה הזו היא בבחינת פיקוח נפש לא רק לפרטים אלא לכול עם ישראל כקבוצה קולקטיבית, וכך אומנם היה ואירע בכול פעם שפרובוקאטור חילוני או "דתי לייט" הוביל מהלך כזה. זה החל מאנשי בית"ר, לאחר הכיבוש הבריטי, שניסו לעלות להר הזה בתשעה באב מדי שנה, אך אכלו ושתו בו בפרהסיה עד שהערבים קראו בלעג ליום תשעה באב "עיד אל גזוז" ("החג של הגזוז" - אותו משקה שכילו אנשי בית"ר בפרובוקציה שלהם...).

לימים התוצאות של הפרובוקציה הזו תורגמו לפרעות תרפ"ט, וזה המשיך במיוחד לאחר כיבוש שטחי יש"ע במלחמת 1967. מירי רגב, גרשון סולומון, אריאל שרון וחבריהם הם בוודאי כאלה שהדת הייתה והינה מהם והלאה. אבל הם תמיד התעקשו ומתעקשים על "הקמת בית המקדש השלישי" ועוד מיני חזיונות דתיים בזמן שהם עצמם היו רחוקים מקיומה המסודר של ההלכה. העלייה להר-הבית הייתה עבורם פרובוקציה אנטי ערבית ועניין לאומני גרידא, שבו הדת היהודית נלקחה אצלם בשבי בלבד ושימשה אמצעי ציני למטרות הפוכות. יהודה גליק, אורי אריאל, משה זלמן פייגלין, ציפי חוטובלי ושכמותם הם אומנם מוגדרים סביב שמירת הדת אבל באופן מאוד מינורי ובתוכן של "לייט".

העלייה לקודש קודשי ישראל היא גם עבור האנשים הללו, שלא פעם באים בברית פוליטית ורעיונית עם הרפורמים והאנטי דתיים, עוד צעד לאומני ופרובוקטיבי שאין לו קשר ממש למידת שמירת המצוות שלהם, ובוודאי שהם לא שאלו חכמי תורה מכול החוגים בעניין הזה ולא עיינו במקורות מהי דעת ההלכה היהודית באמת. אבל כל אותם הזויים, כופרים, מורדים ופרובוקאטורים מצליחים שוב ושוב להתסיס את האווירה ולהעמיד את עם ישראל בסכנה בגלל "שתיקת הכבשים" וה"וידום אהרון" של אותם רבנים, אשכנזים כספרדים, שפוחדים מהלמות ואלמות הרחוב.

אילו ש"ס' ובראשה הגאון שלום כהן, הייתה מגייסת רבע ממספר האוטובוסים שהיא מגייסת למופע פוליטי באיזשהו אצטדיון ירושלמי או תל אביבי, לעניין הפגנת זעם של פיקוח נפש נגד העלייה להר-הבית, הרי שלא רק שהפרובוקאטורים וההזויים הללו היו נחסמים אלא שכול העולם הנכרי, ובמיוחד העולם המוסלמי, היה מבין שהדת היהודית איננה מורה לצאת למלחמה על הר-הבית ושדת ישראל איננה תוקפנית כלפי הערבים והמוסלמים. כמה מחאות ענק כאלה מתחת להר-הבית, היו גם מסבירות לעולם הנכרי שבעצם הדתות אינן המכשול לשלום, כפי שתועמלני השמאל בארץ ובעולם טוענים.

אילו "יהדות התורה" - על כל חוגיה, הייתה מצטרפת למחאות כאלה לצד ש"ס, אני מאמין שחבישת כיפה, ובמיוחד מראה חרדי, לא היו עוד בבחינת סכנה פוגרומיסטית בעולם. אבל בנתיים חוץ מכמה מודעות מזדמנות של "הרבנות הראשית לישראל"' שמזמן תש כוחה, הרי שהיהדות החרדית הפקירה את המאבק האמיתי למען פיקוח הנפש ולמען שמירת קדושתו האמיתית של הר-הבית והותירה אותו לפרחחים פוליטיים קיצוניים ללא כיפות או עם כיפות כאלה שמשמעותן היא לאומנית בלבד, ועם כמה שפחות קיום מהודר של המצוות. הרב שלום כהן' בפגישתו עם השגריר הערבי מהמפרץ הערבי, החזיר במעט את הכבוד ליהדות, ובמיוחד לחכמי התורה. כדאי שמעשהו לא יהיה בר חלוף.

"הקופה של שולמית אלוני"

ח"כ תמר זנדברג לא תנוח ממלחמתה נגד האמונה היהודית עד שמישהו יאמר לה שהיא עברה בפרובוקאציות שלה את גב' שולמית אלוני, הלוחמת המיתולוגית נגד דת ישראל. אבל זנדברג לא תעבור אותה לעולם בשום תחרות אנטי דתית משום שהן רצו ולחמו בשני מסלולים שונים ומקבילים אך לא משותפים. אלוני לחמה להתיר את הציבור החילוני מדת ישראל - עניין שיהודים מאמינים לא יכלו לעבור עליו לסדר היום, אבל היא מעולם לא ניסתה לכפות את החילוניות על מאמיני דת ישראל, ואף לא התערבה בפעילות דתית יהודית.

כשהיא הייתה שרת החינוך, ולימים גם התרבות, היא לא התערבה מעולם בתכני מוסדות החינוך ו/או התרבות הדתיים. אלוני ייצגה את אלה שרצו להשתחרר מדת ישראל אבל היא לא הפריעה ליהודים דתיים לקיים את דתם ולפרסם את פרסומיהם למען היהדות כפי שראו לנכון לעשות זאת, כל עוד לא היה מדובר בכפייה. כך נהג לפנייה גם אורי אבנרי, מי שהקדים את אלוני במלחמה האנט דתית בישראל, ולימים זנח את המלחמה הזו לטובת ניסיונות השלום באזור. אבל תמר זנדברג היא פרובוקאטורית המנסה להכשיל כל הסברה דתית לגיטימית בחוקים ואיסורים אפלים שרק במדינות הקומוניסטיות נהגו כך כלפי דת ישראל.

שולמית אלוני הייתה אישה משכילה והכירה את היהדות ולכן מאבקה ביהדות היה שכלי ואינטלקטואלי, אבל תמר זנדברג היא בורה גמורה בנושאי היהדות ושנאתה ליהדות באה לה מתוך רגשי לב פאנטיים. משה מנדלסון היה בעל השקפות חדשות ומהפכניות בנושא הדת היהודית. ממשיכו - גרץ, ניסה לחקותו אבל התמקד בנקודות פחות משמעותיות שמנדלסון עמד עליהן, ובמקום זאת הוא התרכז במלחמה פרובוקטיבית ואישית נגד שלומי אמוני ישראל. בהיסטוריה הכתובה כונה גרץ בשל כך "הקוף של מנדלסון". תמר זנדברג היא "הקוף של שולמית אלוני".

כבר לפני יותר משנה יצאה זנדברג נגד המודעות של חסידות חב"ד שציטטו את רבם בעניין "אישה עושה רצון בעלה". המודעות הללו היו כפרסומת מסחרית על אוטובוסים וגב' זנדברג לחמה להורדתן בטענה של "אפליה מגדרית". אותן מודעות היו בסה"כ דבריו של האדמו"ר מחב"ד שצוטטו והם לא היו חוקי שלטון או תקנות דתיות. אם הגב' הזו כל כך דואגת לעולם הנשים הרי שהיה כדאי לה שתתמקד בהסרתן של מודעות תועבה המציגות את הנשים באפן מזוהם. אבל בעולם החילוני היא לא תיגע כי היא שותפה לו, לטוב אך במיוחד לרע.

בפעם אחרת היא וחבריה במרצ טענו שהכנרת נסגרה ביום כיפור כדי להדיר את הערבים ממנה. עוד הסתה והתרת דם של יהודים דתיים, שהרי הכנרת סגורה ביום הכיפורים גם בפני יהודים כמותה. והפעם היא הולכת ליזום חוק נגד הנחת תפילין "לקטינים" ונגד "חזרה בתשובה" של "קטינים". במקום להישען על מקרים בודדים שהיהדות מביאה לחיכוך בין הקטין למשפחתו מומלץ לגב' הזו לגלות בכמה מקרים הילדים "הקטינים" הללו גילו לבדם את העולם היהודי-הדתי וסחפו את הוריהם אליו ללא שום "כפייה", וההורים מודים להם על כך מקרב לב.

אבל מה לעשות ואת זאת בדיוק חפצה הגב' האנטי דתית הזו למנוע: את גילוייה של היהדות לפני יהודים חילוניים טובים ותמימים שלא ידעו עליה כי החינוך החילוני נעדר כמעט הכרה אמיתית של קודשי ישראל בגלל כאלה כמו זנדברג ושותפיה ממרצ. הצעת חוק כזו עלתה כבר בעבר אבל אך ורק בימי לנין וסטלין בברית המועצות הבלתי נשכחת.