מאמינה ששבר גדול זה הוא בר-תיקון

אדוני, יושב-ראש הכנסת, חבריי וחברותיי למשכן, חבריי לסיעה – ניצן, תמי, יאיר, אבו כמאל ומוסי. בסם אללה א-רחמאן א-רחים, [נושאת דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם:]

זהו הפסוק הראשון בקוראן שהנביא מוחמד קיבל מאלוהים. זהו הפסוק שבו אללה מצווה עלינו את הציווי הראשון: לקרוא בשם אלוהיך. לקרוא, זו המילה הראשונה בקוראן: "איקרא באסמי רביכה".

אני ג'ידא, הבת של אחמד ונג'את. אני אשתו של כמאל ואימא של אדהם ופארס. אני עומדת מעל הדוכן הזה ביראה, ביראת כבוד כלפי התפקיד והשליחות של להיות חברת כנסת. אני עומדת כאן ומקבלת עליי את התפקיד לא רק כג'ידא, אדם פרטי, אלא גם כג'ידא הפלשתינית, אזרחית מדינת ישראל. משפחתי נמצאת כאן כבר מאות שנים; איבדנו כמעט כל מה שהיה לנו ב-48'; זכר הנכבה חקוק אצלי ואצל ילדיי. אבי, יחד עם משפחתו, הפכו להיות בלילה אחד לפליטים בלבנון; סבא וסבתא שלי, למרות האסון שהומט על עמנו, בנו את חייהם מחדש; אבא שלי, למרות המשטר הצבאי שהוחל על כל האזרחים הערבים במשך שני עשורים, הצליח להיות אחד הרופאים המובילים בנצרת, בזכות ולא בחסד; אימא שלי גידלה ילדים ומשפחה למופת ולימדה אותנו את המילים "כבוד עצמי". אבל אני לא חיה רק את העבר ואינני קורבן. אני עומדת כאן היום כשווה בין שווים, ואני יודעת שחלק חשוב מהתפקיד שלי הוא לקדם שלום בין העם שלי למדינה שלי, וחלק חשוב מהתפקיד שלי הוא גם לקדם שותפות אמת בין האזרחים הפלשתינים במדינה לאזרחים היהודים במדינה.

אני עומדת כאן ומקבלת עליי את התפקיד לא רק כג'ידא, אדם פרטי, אלא גם כג'ידא האישה. אני אחת מבין מעטות מדי שזוכות להיקרא חברות כנסת בבית הנבחרים של מדינת ישראל; אישה שהחלומות שלה והדאגות שלה דומים בהרבה מובנים לאלו של אישה חרדית בבני ברק. אני אישה שנלחמת ומשלמת מחירים כבדים – מחירים שגם נשים יהודיות, מסורתיות או חילוניות, מירוחם ומחדרה, וגם נשים ערביות מאום אל-פחם, מרהט ומנצרת משלמות. אני עומדת כאן מעל הדוכן הזה ומישירה מבט אל כל הנשים, ובעיקר אל הצעירות, ואומרת לכן: שווה להילחם את המלחמות הללו, שווה לשלם את המחירים הללו כדי לעמוד כאן. מגיע לנו לעמוד כאן. מגיע לנו להבין שגם אנחנו הנשים בעלות הבית כאן.

אני עומדת כאן ומקבלת עליי את התפקיד לא רק כג'ידא, אדם פרטי, אלא גם כג'ידא הערבייה אזרחית ישראל. היום שבו החלטתי להיכנס לתוך המערכת הציבורית, לפני 20 שנה, היה היום שבו ראיתי במרחק של כמה צעדים מהבית שלי קטטה בין חבורת צעירים, ומול העיניים שלי אחד מהם מוציא סכין ודוקר למוות צעיר אחר. האלימות והפשיעה בתוך היישובים הערביים היא מציאות שאפשר וצריך לעצור בפעולה ממשלתית מודעת, מתוקצבת וחד-משמעית. הגיע הזמן לשים לאדישות הזו – שמחירה חיי אדם – סוף.

דווקא מתוך המקום שלי כאישה ערבייה, פלשתינית, אזרחית המדינה, אני רוצה לקחת חלק בבניית דמותה העתידית של המדינה. דווקא מתוך המאבק שלי באפליה, בגזענות, בהסתה ובשיסוי, אני רוצה להתמקד בשותפות אמת שתהיה תוצאה של אזרחות שווה. כשאני רואה צעיר ערבי מאום אל-פחם משתתף בהפגנה בתל אביב נגד הכיבוש, אני רוצה שהוא ישתתף לא רק מתוך המחויבות הלאומית שלו כלפי העם הפלשתיני אלא גם מתוך המחויבות האזרחית שלו, כאזרח שווה שנלחם על דמותה של המדינה.

החודש שעבר היה חודש של שבר, שבר גדול, בין הערבים ליהודים במדינה; שבר גדול גם בין האזרחים הערבים למוסדות המדינה – ממשלה, משטרה, מערכת המשפט והתקשורת. אני מאמינה ששבר גדול זה הוא בר-תיקון. אני מאמינה שהוא בר-תיקון בעיקר בגלל שיש כוחות רבים מדי ששואפים לעתיד שפוי, שוויוני וצודק. שבר זה הוא בר-תיקון גם בגלל שקם דור חדש בציבוריות הערבית שרוצה להשפיע מבפנים, רוצה להשפיע על מעגלי קבלת ההחלטות הכלכליים, החברתיים, התרבותיים ואפילו הפוליטיים במדינה.

וזה הזמן לומר משהו על המונח "פוליטיקת זהויות": הפוליטיקה הישראלית היום נשענת במידה רבה מדי על פוליטיקת זהויות; במידה רבה מדי מפלגות שמייצגות ציבור ספציפי מדי, משרתות ציבור ספציפי מדי ומורכבות מציבור אחד. הקול שלי – ולא רק הקול שלי – נשמע במובנים רבים בזכות פוליטיקת הזהויות. אבל היום, במציאות הנוכחית שלנו, פוליטיקת זהויות כבר איננה מספיקה. היא אולי קומה ראשונה, נחוצה, הכרחית, אבל היא לא מספיקה. היא לא מספיקה כדי למתן את ההסתה, השיסוי, הציניות וההשפלה ששולטים כבר זמן רב מדי במערכת הפוליטית במדינה, והיא בוודאי לא מספיקה כדי לייצר מציאות חדשה.

מציאות חדשה תיבנה רק מתוך התעקשות על ערכים גם בפוליטיקה – ערכים של צדק, של סולידריות, של שוויון ושל כבוד הדדי. בין הימין הליברלי לבין העמדות שלי כאשת שמאל יש תהום, אבל עד שנות השמונים מי שהתהלך עם מחשבות גזעניות ופשיסטיות היה צריך לשמור אותן טוב-טוב לעצמו. היום, להיות גזען פשיסט זה הבון-טון, והוא נמצא גם כאן, בתוך משכנה של הדמוקרטיה הישראלית. כדי להילחם בו וכדי להפוך את המציאות שלנו למציאות ערכית יותר, אנחנו חייבים להפסיק להיות רק שליחים של פוליטיקת הזהויות שלנו. זה פשוט לא יעבוד.

אם פוליטיקת הזהויות הייתה עבור רבים מאיתנו קומה ראשונה לבניית שותפות, הגיע הזמן לבניית קומה השנייה – שותפות פוליטית על בסיס סולידריות אזרחית. כן, גם בנושאים קשים כמו חלוקה צודקת של משאבים, כולל קרקעות מדינה. זה התפקיד של יושבי ויושבות הבית הזה: לעשות את תפקידנו מתוך הסתכלות כלל-אזרחית. זו יכולה להיות רוחה של הכנסת, של בית הנבחרים הזה.

בהתאם לרוח הזו, לשליחות הציבורית שלי יהיו שתי רגליים איתנות: אחת נטועה עמוק בדאגה לחברה הערבית שממנה צמחתי ובתוכה אני חיה, חברה שנאבקת באפליה מובנית רבת-שנים של מוסדות הממשלה, מדיניות ממשלתית המעדיפה בנייה בלתי-חוקית על פני תכנון ובנייה חוקיים והרחבת יישובים. אני באה מחברה שיש מעליה לא תקרת זכוכית, תקרת בטון חברתית-כלכלית, אבל זוהי חברה שרוצה אזרחות שווה, שמגיעה לה בזכות ולא בחסד מעצם היותנו אזרחים ואזרחיות, ללא דרישות בלתי-פוסקות להצהרת נאמנות למדינה; אזרחות שווה שתבוא לידי ביטוי באיכות החינוך, בנגישות לבריאות, לתחבורה ציבורית, תעסוקה איכותית ופשוט איכות חיים, שווה בשווה ובגובה העיניים.

הרגל השנייה של עשייתי הפרלמנטרית תהיה רגל כלל-ישראלית, שתתמקד בפיתוח הכלכלי בפריפריה באשר היא, בקידום רשויות מקומיות ובפרט בהסדרת יחסי הכוח והסמכויות בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי – אני באה משם – וגם תתמקד בתעסוקת נשים, כל הנשים, יהודיות וערביות; תעסוקת נשים, כל הנשים, גם אקדמאיות וגם קופאיות בסופר.

אני עומדת מעל הדוכן הזה ביראה, ביראת כבוד כלפי התפקיד הזה. אני בוחנת את המציאות שעליה אני מבקשת להשפיע. אני מאמינה באופן עמוק ומוחלט שיש לנו כולנו ביחד את הכוח לשנות מציאות זו. אני מאמינה שאנחנו יכולים ויכולות להציע רוח אחרת – רוח של סולידריות כלל-אזרחית; רוח של אזרחות שווה שיש בה דאגה לכל האנשים בתוך המקום הזה; רוח שיש בה אחריות של כולם כלפי כולם. זה התפקיד שלנו, ובשביל זה אני כאן. תודה רבה. שוכרן כתיר.