נתניהו = טראמפ ברטוריקה. גם בתוצאות?

1. "אנחנו עדים להונאת הבחירות הגדולה ביותר בתולדות המדינה, אולי בתולדות הדמוקרטיה. אנשים מרגישים בצדק מרומים" – דבריו של בנימין נתניהו (יום א', 6.6.21). כמעט מילה במילה דבריו החוזרים ונשנים של דונלד טראמפ מאז נובמבר אשתקד. הדמיון המוחלט בשיטות ניכר לעין, גם חלק מן ההשלכות כבר מבצבצות, והסכנה למהדורה ישראלית של 6 בינואר הולכת וגוברת.

טראמם חוזר מזה חצי שנה על השקר כאילו הבחירות נגנבו ממנו במסגרת ההונאה הגדולה ביותר בתולדות ארה"ב. העובדה שעשרות שופטים בכל הערכאות, כולל אלו שהוא מינה וכולל בבית המשפט העליון, דחו על הסף את כל טענותיו בשל העדר כל ראיה – העובדה הזאת איננה מזיזה לו ואיננה מזיזה אותו. ב-6 בינואר הוא קרא לתומכיו לצעוד לגבעת הקפיטול ולמנוע את גניבת הבחירות. התוצאות המחרידות ידועות היטב.

השקרים הבלתי-פוסקים של טראמפ גורמים לכך שכשני שלישים ממצביעי הרפובליקנים סבורים שהבחירות אכן נגנבו. בעקבות זאת, כמעט כל נבחרי המפלגה מיישרים קו עם השקר, כדי שלא לאבד את תמיכת הרחוב. התוצאה: חתירה חסרת תקדים תחת יסודות השיטה הדמוקרטית, כפירה חסרת תקדים באמנה החברתית שבבסיס החברה הדמוקרטית, ראיית הנשיא ג'ו ביידן כבלתי לגיטימי ומתן שירות שלא יסולא בפז לאויביה של ארה"ב ובראשם רוסיה, סין ואירן.

ואצלנו? אפשר בהחלט להתווכח על החלטתו של נפתלי בנט ללכת לממשלה בשותפות עם יאיר לפיד. הוא אכן הפר את הבטחתו שלא לעשות זאת, בנימוק שבכך הוא מונע את הפרת ההבטחה המרכזית האחרית שלו – להימנע מבחירות חמישיות. אבל יש פער גדול מאוד בין זה לבין הונאה, שהיא מעשה מתוכנן מראש שמטרתו הייתה להוליך שולל. לשיטת נתניהו, בנט התכוון מראש ללכת לממשלת שמאל (תכף נדבר על השקר הזה) ובצורה זו גנב את קולות מצביעי הימין. האשמה חמורה מאוד המחייבת הוכחה כלשהי – וכזאת לא ראינו, אפילו לא ברמז. זהו דמיון ראשון לטראמפ: הטחת האשמות בלי שום הוכחה.

דמיון שני: החזרה הבלתי-פוסקת על השקרים. עד עכשיו המנטרה של נתניהו הייתה "ממשלת שמאל", למרות שהמספרים סותרים אותה מיניה וביה: 17 ח"כים של השמאל החברתי והמדיני (העבודה, מרצ ורע"ם), לעומת 20 של הימין (ישראל ביתנו, תקווה חדשה וימינה), שמונה למרכז-ימין (חוסן לישראל) ו-17 למרכז (יש עתיד). כמעט כל התיקים החשובים ביותר יהיו בידי הימין והמרכז-ימין: ראשות הממשלה (בנט), הביטחון (בני גנץ), האוצר (אביגדור ליברמן), המשפטים (גדעון סער), הפנים (איילת שקד), החינוך (יפעת שאשא-ביטון); החוץ יהיה בידי המרכז (לפיד); התיק המשמעותי היחיד של השמאל הוא ביטחון הפנים (עמר בר-לב). סביר להניח שמעכשיו תשמעו שוב ושוב את שקר "הונאת הבחירות הגדולה ביותר".

דמיון שלישי: ההשלכות. השקרים של נתניהו וסירובו להשלים עם הפסדו אוחזים ביד ברזל את הליכוד, הסיעות החרדיות והציונות הדתית. במקום שמפלגות אלו, ובמיוחד הליכוד, ישתחררו מן ההתמכרות לאדם אחד שהוביל אותן לאופוזיציה, כמעט כל חבריהן עונים "אמן" אחרי המנטרות הכוזבות שלו. האחרים שותקים ומשותקים: שותקים מלומר את האמת, משותקים מפחד הבוחרים המוסתים.

לאור כל אלו, ברור החשש שגם 6 בינואר יתרחש בצורה כלשהי בירושלים. לא ייתכן? זה מה שחשב כל העולם על וושינגטון לפני חמישה חודשים בלבד. אצלנו זה עלול להיות הסתערות על הכנסת בעת השבעת הממשלה החדשה, בהעתק כמעט מדויק של ההסתערות על הקפיטול בעת האישור הפורמלי של נצחון ביידן. זה עלול להיות התנפלות על בית המשפט העליון, שק החבטות הקבוע של רבים בימין ובציבור החרדי. זה עלול להיות התנפלות על בית המשפט המחוזי בירושלים, בניסיון להפריע למהלך משפט נתניהו. זה עלול להיות התקפה על משרד המשפטים, שנתניהו כמעט ויזם אותה בגלוי. חבית חומר הנפץ מוכנה, הפתיל כבר הוכנס לתוכה ונתניהו מחזיק בידו קופסת גפרורים.

2. ראש השב"כ, נדב ארגמן, לא התייחס ולו ברמז לצד פוליטי כלשהו, כאשר יצא באזהרתו חסרת התקדים מפני שפיכות דמים בשל ההסתה המשתוללת בימים אלו. משום מה, דווקא מצד ימין של המפה מיהרו לגנות אותו ולטעון שהוא חד-צדדי ומתערב בהליך הפוליטי. מעניין: למה דווקא הם? שתי אפשרויות. האחת: על ראש הגנב בוער הכובע. השנייה: הייתה זו מחווה אלטרואיסטית לטובת השמאל במטרה להגן על חופש הביטוי שלו. איכשהו, האפשרות הראשונה נראית סבירה יותר.

3. יאיר נתניהו מיהר לטעון אמש, כי לא נעשה דבר וחצי דבר לנוכח ההסתה נגד אביו ומשפחתו. הנה עוד שקר: הוגשו כתבי אישום נגד מסיתים כאלו, בעוד שלמיטב זכרוני לא היו כתבי אישום – ואפילו לא מעצרים – של מסיתים מן הימין. חוץ מזה, לעניות דעתי אחד ההבדלים החשובים בין הסתה פסולה לבין דיבור בוטה לגיטימי, צריך להיות מידת הסכנה של הדברים. כאשר מדובר בראש ממשלת ישראל, אחד האנשים המאובטחים ביותר בעולם, הסכנה של התממשות האיומים אמורה להיות נמוכה מאוד (בהנחה שהופקו הלקחים מרצח רבין).

מובן שאין זה מתיר כהוא זה להסית נגדו; זה כן צריך להילקח בחשבון כאשר מחליטים האם יש צורך להשתמש בכלי הפלילי נגד מסיתים כאלו. אם עסקינן בדיבורים בעלמא של מישהו חסר השפעה וחסר יכולת, השימוש בכלי הפלילי צריך להיות האמצעי האחרון. ראש הממשלה, יהא אשר יהא, רשאי כמובן להשתמש בהליך האזרחי של תביעת לשון הרע – כפי שאכן עשה נתניהו במספר מקרים. זו אמורה להיות דרך המלך, למעט אם השב"כ מגיע למסקנה שקיימת סכנה ממשית לשלומו ולשלום משפחתו.

4. בנימין נתניהו עצמו טען היום, כי "תקופה ארוכה קוראים נגדנו קריאות איומות לרצוח אותי ואת בני משפחתי, רעייתי – ושקט. כמעט שקט בשיח הכללי והתקשורתי". ראשית, כאשר נתניהו עצמו ואנשיו מדברים שוב ושוב על ההסתה נגדו, קשה לקרוא לזה "שקט". אגב, בנקודה זו – למרבה האבסורד – נתניהו נשמע ממש כמו אנשי השמאל, אשר במשך שנים צעקו תחת כל עץ רענן שממשלות הימין סותמים את פיהם.

שנית, התקשורת בהחלט צריכה להפעיל שיקול דעת בנוגע לפרסום דברי הסתה, ואין זו החלטה קלה. האם להדהד למאות אלפים ולמיליונים את הדברים הפסולים והדוחים שאומרים בודדים באוזני עשרות ואולי מאות? מצד אחד, צריך להתריע. מצד שני, לא צריך לתת פרסומת. לשיטתי, גם כאן המבחן הוא מידת הסכנה. אם מדובר במנהיג ציבור, ולו גם שולי – יש לפרסם ולהזהיר. אם מדובר במישהו הזוי שמקיים טכס פולסא דנורא בנוכחות שתי עיזים על גבעת טרשים בשומרון, או מפרסם פוסט מופרע בפינה נידחת של פייסבוק – אסור לתת לו את הרמקול. אם מדובר באיום על ראש הממשלה – הסכנה פחותה. אם מדובר באיום על חברי כנסת ובני משפחותיהם – הסכנה גוברת.

5. "כשהמחנה הלאומי מתנגד בכל תוקף לממשלת שמאל מסוכנת – זו זכותו וחובתו להגיע מחאה בכל דרך חוקית ודמוקרטית. איש לא יסתום לנו את הפה", הוסיף נתניהו. הוא צודק לחלוטין, ואני אומר את זה בלי גרם אחד של ציניות. זכות המחאה היא מיסודות הדמוקרטיה ואחד ההבדלים המהותיים ביותר בינה לבין דיקטטורה. אלא מאי? שתי נקודות ראויות לציון בהקשר של דברי נתניהו.

האחת: "בכל דרך חוקית ודמוקרטית". מעקבים אחרי חברת כנסת, הטרדות טלפוניות של בני משפחה, איומים מפורשים – זה ממש לא חוקי וזה ממש לא דמוקרטי. נתניהו לא גינה צעדים אלו של תומכיו, ושתיקתו בהחלט רועמת. השנייה: כאשר הפגינו מאות ואלפים ליד מעון ראש הממשלה, טענתו של הליכוד הייתה שהם אינם יכולים לבטל את רצונם של מיליון בוחרים. זו הייתה טענה מופרכת מיסודה, משום שאפילו לאדם אחד יש זכות להפגין נגד כל השאר. כעת מתברר שהיא הייתה גם צבועה: לשיטת נתניהו ואנשיו, אסור להפגין נגד מיליון מצביעי הליכוד, ומותר להפגין נגד 2 מיליון מצביעי ממשלת השינוי. מה שאומר, שכרגיל – הכל עניין של פוזיציה.