רשימת המועמדים הסופיים כוללת, בין היתר, את ראש הרשות השופטת, אבראהים ראיסי; מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי לשעבר, סעיד ג'לילי; מפקד משמרות המהפכה לשעבר ומזכיר "המועצה לקביעת האינטרס של המשטר", מוחסן רזאא'י; נגיד הבנק המרכזי, עבד אלנאצר המתי; ומוחסן מהר-עליזאדה, אחד מסגניו של הנשיא הרפורמיסטי מוחמד חאתמי. למעט שני האחרונים, כל יתר המועמדים מזוהים עם המחנה השמרני.

הרכב הרשימה מותיר למעשה את ראיסי כמועמד היחיד בעל הסיכויים לנצח בבחירות. איש הדת השמרני, שנולד בדצמבר 1960 בעיר משהד, מילא מאז ראשית שנות ה-80 שורת תפקידים ברשות השופטת, בהם תפקידו מעורר המחלוקת כסגן התובע הכללי של טהרן בזמן ההוצאות להורג ההמוניות של אסירים פוליטיים בשנת 1988. בבחירות הקודמות הוא התמודד מול רוחאני, וזכה ב-16 מיליון קולות (מול 23 מיליון שקיבל המנצח). על-רקע הדיווחים על מצבו הבריאותי המתערער של חמנאי, עלה שמו של ראיסי כאחד המועמדים הבולטים לרשת אותו. מאז מונה בידי חמנאי כראש הרשות השופטת במארס 2019, ניכר מאמץ גובר מצד ראיסי, ככל הנראה בגיבוי חמנאי עצמו, לקדם שינויים במערכת המשפט, לחזק את קשריו עם האזרחים ולתקן את דימויו הציבורי כאיש דת רדיקלי.

החלטת מועצת שומרי החוקה עוררה, כצפוי, ביקורת חריפה במערכת הפוליטית ובקרב הציבור. רוחאני פנה במכתב פומבי לחמנאי, בבקשה שיוציא צו שיאפשר למועמדים נוספים להשתתף בבחירות. דוברת החזית הרפורמיסטית, אזאר מנסורי, הודיעה, כי החלטת המועצה שוללת כל אפשרות להשתתפות פעילה בבחירות וכי אין בכוונת הרפורמיסטים לתמוך במועמד כלשהו. אחמדינג'אד הודיע, כי אין בכוונתו להצביע בבחירות. גם ברשתות החברתיות נשמעו תגובות ביקורת ולעג על החלטת המועצה. חרף ביקורת זו, הודיע חמנאי ב-27 במאי כי הוא מעניק גיבוי להחלטת המועצה וקרא לאזרחים להשתתף בבחירות.

החלטת מועצת שומרי החוקה מהווה ביטוי נוסף למאמצי המשטר לחזק את ההגמוניה השמרנית באליטה הפוליטית השלטת באירן ולהפיכתה לאקסקלוסיבית. הגם שלאריג'אני נחשב שמרן בעצמו, נראה שתמיכתו ברוחאני בשנים האחרונות והחשש שמא בדומה לנשיא היוצא הוא עלול לנסות ולקדם תמורות אזרחיות וחברתיות, דוגמת הרחבת חירויות האזרח, שחרור אסירים פוליטיים והקלת אכיפתו של קוד הלבוש האיסלאמי, עודדו את המשטר להימנע מכל סיכון מיותר.

אף שהבחירות באירן מעולם לא היו חופשיות ודמוקרטיות, שאף המשטר לאפשר מידה מסוימת של תחרות כדי לשמר ולו מראית עין של ייצוגיות העם. שורת הניצחונות, שבהם זכו הרפורמיסטים בבחירות לנשיאות (1997 ו-2001), למועצות המקומיות (1999) ולמג'לס (2000), נתפסה על-ידי הממסד השמרני כאיום חמור על ערכי המהפכה ואף על עצם יציבות המשטר. השמרנים החלו לנטרל את כוחם של הרפורמיסטים הן באמצעים חוקיים, בעיקר באמצעות מועצת שומרי החוקה, והן באמצעות דיכוי פוליטי ואזרחי.

לאחר שהושלם דיכויים של הרפורמיסטים ובעלי בריתם, בהם הנשיא לשעבר אכבר-האשמי רפסנג'אני, הפנה המשטר את מאמציו נגד יריביו בימין הפוליטי, תומכיו של אחמדינג'אד. המשטר דיכא כל מוקד כוח פוליטי חלופי והותיר למעשה את המערכת הפוליטית בשליטתו המוחלטת של המחנה השמרני. במערכות הבחירות האחרונות לנשיאות ולמג'לס עיקר המאבק אינו מתנהל עוד בין שמאל איסלאמי וימין או בין רפורמיסטים לשמרנים, כי אם בין זרמים שונים במחנה השמרני: רדיקלי יותר ופרגמטי יותר.

בבחירות הפרלמנטריות ב-2020 פסלה מועצת שומרי החוקה לא רק מועמדים רפורמיסטים מובהקים, אלא גם את רוב המועמדים המזוהים עם תומכי רוחאני. דחיקתם של זרמים פוליטיים ורעיוניים חלופיים מהמערכת הפוליטית סייעה אומנם בטווח הקצר לממסד הדתי-שמרני לשמר את מעמדו בצמרת הפוליטית, אך במאמציו לדכא כל מוקד כוח אחר, הוא איבד במידה רבה את בסיס הלגיטימיות שלו, במיוחד על-רקע כישלונו המתמשך לספק מענה לדרישות הציבור ולמצוקותיו.

לנוכח התערבותו הבוטה של המשטר בבחירות, לא ניתן להוציא מכלל אפשרות את חידוש המחאה העממית. בקיץ 2009 הובילו טענות האופוזיציה הרפורמיסטית בדבר זיוף תוצאות הבחירות לגל המהומות החמור ביותר מאז המהפכה. עם זאת, התנאים כיום שונים מאוד מאלה שב-2009. מערכת הבחירות ההיא עוררה תקווה אמיתית לשינוי, בעיקר מצד שוחרי חירויות האזרח בקרב צעירים בני המעמד הבינוני. אלא שהתקוות לשינוי התחלפו בשנים האחרונות בתחושת יאוש, באדישות פוליטית גוברת ובאובדן אמון מצד הציבור כלפי מוסדות המדינה.

הקריאות שנשמעו במהלך גלי המחאה העממית בסוף 2018 בנוסח "שמרנים, רפורמיסטים, הסיפור נגמר עבור כולכם!", מעידות היטב על אודות אובדן האמון כלפי שני המחנות הפוליטיים המרכזיים באירן. במציאות זו, רבים מהאזרחים סבורים, כי אין עוד טעם בהשתתפותם בבחירות, שכן השפעתן על חייהם ממילא מוגבלת מאוד. בבחירות הפרלמנטריות בפברואר 2020 נרשם שיעור הצבעה של 42% בלבד - הנמוך ביותר מאז המהפכה ב-1979. עוד בטרם התפרסמה רשימת המועמדים הסופיים בבחירות לנשיאות, הצביעו סקרי דעת קהל על שיעור הצבעה נמוך הצפוי בבחירות. בסקר של רשות השידור האירנית השיבו 51% מהנשאלים, כי אין בכוונתם להצביע. לשם השוואה, שיעור ההצבעה היה 73.3% בשנת 2017, בשנת 2013 הוא עמד על 73%, ובשנת 2009 השיעור היה 85.2%.

יתר על כן: ניכר, כי לפחות חלקים בציבור האירני מוכנים להסתפק – לפחות בטווח הקצר – בשיפור המצב הכלכלי. ולראיה, גלי המחאה של השנים האחרונות נשאו אופי כלכלי בעיקרם ונראה, כי הם כוונו להשגת יעדים כלכליים מוגבלים. דווקא החרפת המשבר הכלכלי מחייבת את האזרחים להתמקד במאבק הישרדותי יומיומי, מונעת מהם להתפנות למאבק לקידום חירויות פוליטיות ואזרחיות ומגבירה עוד יותר את תלותם של העובדים, שרבים מהם מועסקים במגזר הציבורי, בממשלה.

גם מגיפת הקורונה, שטרם דעכה, משמשת גורם מרסן לאור החשש בקרב האזרחים לצאת לרחובות. זאת ועוד: נראה, כי חרף הקשיים ממשיך המשטר האירני, שלמד היטב את לקחי מהומות 2009, לשמר בידיו את היכולת להשתמש באמצעי דיכוי משמעותיים ויעילים נגד הפגנות מחאה ונהנה מתמיכה משמעותית בקרב מנגנוני הביטחון ואכיפת החוק, ובראשם משמרות המהפכה.

בסיכומו של דבר, התערבות המשטר בהליך הבחירות מעידה, כי להערכתו הסיכון הכרוך בכך נמוך, בעיקר ביחס לרצון לשמר את הדומיננטיות השמרנית במוסדות השלטון. הגם שראיסי, שאם ייבחר ייכנס לתפקידו באוגוסט הקרוב, נחשב ממילא כמועמד מוביל, נראה שהמשטר לא היה מוכן להסתכן ולו באפשרות הקלושה שיובס בבחירות. ההערכה שעידן חמנאי מתקרב לסופו, מחזקת את המאמצים להכשיר את הקרקע לירושתו ולוודא, כי השליטה במוקדי הכוח השונים, בהם גם אלה הנבחרים על-ידי הציבור, נשמרת בידי נאמניו. זאת, גם במחיר פגיעה נוספת באמון הציבור ובעקרון ייצוגיות העם.