הנשיא ג'ו ביידן יוצא השבוע למסעו הראשון בחו"ל כנשיא: פסגת G7 בלונדון, פסגת נאט"ו בבריסל ופגישה עם ולדימיר פוטין בז'נבה. לאחר שהקדיש את חמשת חודשי כהונתו הראשונים לענייני פנים, ביידן רוצה להמחיש שממשלו שב ומציב את ארה"ב בעמדת מנהיגות על הבמה העולמית – מנתח וושינגטון פוסט.

במאמר שפרסם השבוע בפוסט כתב ביידן, כי השאלה המכרעת מבחינת ארה"ב ובנות בריתה היא האם הסדר הליברלי שהן מייצגות נותן מענה מספק לאיומים ולאויבים המודרניים – בעיקר רוסיה וסין, אך גם כוחות לאומניים ובלתי ליברליים הצצים במדינות המערב. לדבריו, מסעו הקרוב הוא הזדמנות להוכיח שהתשובה חיובית. ארה"ב חזרה לכסא הנהג בתחום האקלים, הובילה להסכמה ראשונה מסוגה על מס חברות עולמי מינימלי וקוראת למדינות הדמוקרטיות האחרות לשדרג את התשתיות הפיזיות, הדיגיטליות והבריאותיות שלהן כדי להבטיח חלופה ברמה גבוהה לאתגר הסיני.

פחות ברור האם אירופה תקנה את זה. אין ספק, כי בני שיחו של ביידן נשמו לרווחה לנוכח השינוי החד של הטון לעומת דונלד טראמפ, אשר הציג בעלות ברית ותיקות כאיום לביטחון הלאומי, הטיל ספק בקיומו של נאט"ו, זלזל במדע ואימץ את ליבו דיקטטורים כמו פוטין. אבל חלקים ממלחמת הסחר של טראמפ עודם קיימים, יש מגבלות על-כניסת מבקרים מאירופה לארה"ב בשל הקורונה וביידן טרם מינה את שגריריו לאיחוד האירופי ולנאט"ו. פרשנים אירופים טוענים, כי ארה"ב עודנה רואה את היבשת כשותפה זוטרה במאבק מול סין. יאנה פוגלירין, מנהלת המועצה האירופית ליחסי חוץ, אומרת שביידן אומנם אומר את המילים הנכונות ומנהל תהליך אסטרטגי מרכזי, אבל הוא רוצה לראות תוצאות; "זו איננה אהבה ללא תנאים אלא ידידים עם הטבות".

יש סימנים עמוקים יותר לריאליזם האירופי. סקר שפורסם השבוע מצא, כי האמון של האירופים בארה"ב הוא מוגבל. רוב קטן מבין הגרמנים והאירופים רואה אותה כמעצמה המשפיעה ביותר בעולם; רק 51% מהגרמנים סבורים שהיא שותפה אמינה. המשמעות היא, שנכון לעכשיו – עדיין לא התחולל "אפקט ביידן" על היחסים משני צידי האוקיינוס האטלנטי. בהתחשב בחוזקו של הטראמפיזם בארה"ב, חלק מן האירופים חוששים שכהונתו של ביידן תהיה רק פסק זמן קצר בין שני נשיאים פופוליסטיים. לצד זאת, יש באירופה תמיכה במדיניותו בנושאי האקלים, ביטחון הסייבר וסין. 62% מהאירופים רוצים שממשלותיהם ינקטו קו תקיף יותר כלפי סין בסוגיית זכויות האדם – מה שמצדיק את תפיסתו של ביידן, לפיה מדובר בהתמודדות אידיאולוגיה בין הדמוקרטיה לבין הסמכותנות.

הקשחת העמדה באה לידי ביטוי בהחלטת הפרלמנט האירופי להקפיא הסכם רחב היקף להשקעות סיניות באיחוד האירופי. ברמה הלאומית, כמה מדינות שנחשבו עד כה לשותפות סחר מרכזיות של סין, הולכות ומתרחקות ממנה. ראש ממשלת איטליה, מריו דראגי, נטש בשקט את יוזמת החגורה והדרך הסינית, שקודמו חתם לפני שנתיים על הצטרפות אליה. הרוחות נושבות כעת בכיוון הפוך: התרחקות מבייג'ינג.