היה זה ביום שישי אחר-הצהריים, אוטוטו שבת המלכה נכנסת ומשרה אווירה של שלווה ונעימות. נחפזתי עם מכוניתי לחניון שמאחורי ביתי שם דרים בשלום יחסי חתולים, יונים, זרזירים, לפעמים קיפוד שמנמן חוצה בשעות הלילה את החניון ו... עורבים.
לא פעם אני עוקבת אחר העורבים, בעלי כנף שאנשים פחות אוהבים. קולם לא ערב, הם חצופים ולא פעם קוראים תגר גם על חתולים. אני מתבוננת בהם כשאני ישובה במכוניתי בחניון, נחה מעמל היום ורואה את הליכתם הגאה. ראשם מורם והם מעכסים בגנדרנות, "לבושים" תמידית ב"טוקסידו עורבי" ומסתכלים על כולם מלמעלה למטה. "כולם" הם הזרזירים והיונים שבסביבה.
העורבים הם עופות טריטוריאליים וידועים כנאמנים לבני/ות זוגם/ן, מאכילים יחדיו את צאצאיהם ואף חשדנים מאד. בוודאי אתם זוכרים את הוויכוח הנוקב בין העורב לנוח בתיבה. מפורסמת ביותר היא פרשת שליחת העורב וסירובו לבצעה:
"וישלח (נוח) את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל
הארץ". רש"י אומר על כך: "יצוא ושוב - הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו שהיה חושדו על בת זוגו... " (בראשית ח', ז'). תארו לכם, נוח שלח את העורב ואת היונה לראות האם קלו המים. היונה עפה וחזרה כי לא מצאה מנוח לכף רגלה. ואילו העורב, "עשה סיבובים" מסביב לתיבת נוח, כי חשד בנוח שמא ירצה "להתעסק" עם אשתו, וזו הסיבה שהלה שולחו לבדוק מה מצב המים. מדהים לא?
חכמת העורב
אומרים שלעורב יש אינטליגנציה של ילד בן שבע. נברתי ומצאתי דוגמה לחוכמתו: עורב אחד קטף אגוז ולא ידע כיצד לפצחו. הוא ניסה להשליכו ממרום מעופו למטה, על סלע..., ולא נתפצח האגוז! ניסה עוד מספר ניסיונות, ולא עלה הדבר בידו. והנה, מצא "פטנט", הוא ישליך את האגוז לכביש, והמכוניות העוברות שם, תפצחנה אותו בגלגליהן. ואכן, המכוניות פיצחו את האגוז, אך אויה, כיצד יוכל העורב לאכול את תכולתו בנחת והרי המכוניות נוסעות הלוך ושוב והוא מעמיד את חייו בסכנה? הביט כה וכה וראה, שכלי הרכב עומדים כשיש רמזור ירוק. מה עשה העורב? השליך את האגוז באזור של מעבר החצייה, המתין שהמכוניות תרסקנה אותו בגלגליהן ושאור הרמזור יהפוך לירוק, ואז ניגש ואכל את תוכו של האגוז בשלווה וללא כל חשש דריסה.
לעיתים עורבים תוקפים בני אדם. הסיבות העיקריות הן, שבתחילת הקיץ פרחוני העורבים, (הגוזלים הבוגרים), מתחילים לעוף. הפרחונים שאינם מיומנים, נופלים מהקן פעמים רבות לאדמה ולרוב, מתאוששים ועפים בעידוד הוריהם הבוגרים. העורבים השומרים על צאצאיהם, עלולים להפחיד את שומעיהם בצווחותיהם או בתעופה נמוכה מעל הראש ואף בתקיפה של בעלי חיים ואנשים שמתקרבים למקום בו נפל הפרחון ומרימים אותם בידיהם, ואפילו בכוונה טובה כדי להצילם. מיד יעוטו ההורים המודאגים על "הפוגע" וינקרו את ראשו במקוריהם החדים. אם יצא הלה מן הבית, יזכרו אותו העורבים לאורך ימים וינקרו אותו שוב ושוב.
מדוע עורבים ממשיכים להציק לאנשים גם לאחר שהם כבר לא "מאיימים עליהם"? כי עורבים הם בעלי זיכרון חזותי מפותח. הם לא שוכחים את הקורבן וימשיכו לתקוף אדם המהווה איום לגביהם, ואף אדם הדומה לו. לדוגמה: אם "פגע" בו אדם קירח או אישה עם שיער ארוך, הם יתקפו קרחים ואנשים/נשים עם שיער ארוך. תקיפות יכולות להמשך מספר ימים גם לאחר שהאירוע הסתיים. כדי להימנע מתקיפה כזאת, לא נתקרב ולא ניגע בפרחונים שנפלו מהעץ. לא נגיב לצווחות ולאיומים של העורב, אלא פשוט נתרחק מהמקום וניכנס למקום סגור או ננסה לשנות משהו מהותי בהופעתנו: נחבוש כובע או נאסוף את השיער, כדי "לשנות צורה".
בנוסף, עורבים הם חיות מאוד רכושניות, הנמשכות לחפצים נוצצים. עובדה זו גם כן עלולה לגרום לתקיפה. הייתי סקרנית להציץ לקן של עורבים ולראות, איזה חפצים ומציאות נוצצות יש בקנם? אולי מלבד שברי זכוכיות, עורב ראה פעם טבעת יהלום נוצצת, שהייתה מונחת על השידה הקרובה לאדן החלון, נכנס בלאט וחטף את הטבעת והניח בקנו?
האוכל דג ביום ד"ג...
הו, סליחה חברים שנסחפתי עם הסיפורים על עורבים, אך יש לכך סיבה טובה. כמו שהתחלתי לספר לכם, השבת אוטוטו נכנסת ואני נחפזת לנסוע עם מכוניתי לכיוון החניון שמאחורי ביתי. והנה, אני רואה מול עיניי, בצד הדרך, עורב מנקר בראש דג קרפיון גדול. אף פעם לא חשבתי שגם העורב אוהב לאכול דג ביום שישי לקראת שבת. אולי גם הוא הכיר את המשפט: "האוכל דג ביום ד"ג ניצול מדג (והפירוש: האוכל דג ביום ד"ג - בגימטריה 7 - יום שבת, ניצל מד"ג - מדין גהינום). העורב ניקר בראש הדג במרץ, נטל ממנו חתיכות בשר קטנות ועף לעץ הקרוב, שם לבטח חיכו לו אפרוחיו במקורים פעורים.
עצרתי לאט את המכונית, כדי לא להפריע לבעל הראש, והתפללתי שלא תבוא מכונית מאחוריי, תצפור ותבריח את העורב. מיד שלפתי את הפלאפון שלי וצילמתי את שניהם: העורב וראש הדג! אחרי דקה-דקתיים, את אשר יגורתי בא לי ושמעתי קול צופר רוגז מאחוריי. העורב פרח מיד ועמד על גדר, מותיר את ראש הדג הדשן בצדי הכביש, אך שומר בשבע עיניים על דג השבת שנפל בחלקו, לבל יבוא חתול ויאכל את ארוחתו.
רציתי לצלמם עוד מספר צילומים, אך הייתי חייבת לנסוע. עשיתי סיבוב, ולפני שנכנסתי ל"סמטת העורב", שמעתי קולות צהלה, שירה וריקודים של שני זוגות נערות ונערים שרקדו על המדרכה לקול מוזיקה שבקע מפלאפון שאחזה בידה אחת הנערות. חשבתי בלבי, בטח יש למי מהם יום הולדת, אך לא ראיתי כל בלונים או דברי מתיקה בידיהם. לא עצרתי לידם לראות על מה ולמה פרצו קולות הגילה מפיהם ונחפזתי לעבר העורב ודג השבת. לצערי, נעלמו השניים ובלית ברירה שמתי פעמיי למחסום החשמלי של החנייה, אך הייתי סקרנית לראות שוב את החבורה הצוהלת ולשאול...
על מה השמחה?
לאחרונה אנשים הולכים עם אף תקוע באדמה, חבולים מהקורונה, עוד לא התאוששו ממה שקורה מסביב..., ואם יש סיבה לשמוח כך, אשאל ואולי אף אני אשמח כמותם מאותה סיבה. אם כן, לחצתי על דוושת הגז ועשיתי סיבוב נוסף.
החבר'ה הצעירים התקדמו ומצאו "מקלט" בתחנת האוטובוס הסמוכה לביתי. ראיתים רוקדים, שמחים ושרים בקולי קולות..., עצרתי את מכוניתי ושאלתי אותם: "על מה השמחה? התחתנתם"? הם צחקו ואמרו מבלי להפסיק לקפוץ ולרקוד: "גברת, אנו שרים ושמחים לכבוד השבת". "מה? אתם שמחים כי השבת נכנסת? איזה יופי"! "כן, אנו שמחים לקראתה". "מותר לי לצלם אתכם"? "בטח"! צהלו למולי.
מי שמכיר אותי יודע, שאני לא אוהבת לצלם בכלל! ועתה, אני מצלמת שני מקרים משגעים שקורים מול עיניי. צילמתי את החבר'ה מספר צילומים ממושב מכוניתי, חוששת שמא יבוא אוטובוס לתחנה וישבית את "שמחת הצילום". וכשסיימתי, הושטתי ידי לסל הקניות שלי ושלפתי ממנו חבילה של "עוגיות אישיות" בציפוי שוקולד ובמילוי קרם קקאו, והושטתי להם.
נפרדתי מהם לשלום, כשהבחנתי בראי באוטובוס הקרב לתחנה. הם שאלו אותי לשמי ועניתי: "שמחה". עוד הספקתי לשמוע אותם קוראים אחריי: "שמחה, את גדולה"! ולא ידעו כמה צדקו, כי אני באמת נראית שמחה גדולה!
המחסום החשמלי נעתר לקוד שבפלאפון שלי והתרומם באצילות וללא קול, נכנסתי לחנייה והחניתי את מכוניתי. מרחוק שמעתי את קולות השירה של אחינו הדתיים, המשמיעים זמירות שבת ורומזים לנו, אחיהם הלא דתיים, ששבת המלכה בפתח ושנקבלה בהדלקת נרות. נחפזתי לדירתי, כשעגלת הקניות מתגלגלת מאחוריי בעליצות. כאילו אף היא ידעה, שלא תישא משאות בשבת ושתיהנה ממנוחה, כמוני. הדלקתי את הנרות ובירכתי את בני משפחתי, את ידידיי ואת עם ישראל, ונהניתי מהשקט ומהשלווה שעטפו את הכול. שבת שלום!
