השונאים והמנהיג החלופי

פרשת השבוע נקראת על שמו של קרח שהיה משבט לוי, בן דודם של משה ואהרן, והוא שנחשף בחזית המחלוקת נגד שני האחים המנהיגים, אלא שמיד אחריו מוזכרים בשמותם עוד שלושה (במדבר טז): [א] וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן. [ב] וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. הם סחפו אחריהם אנשים נוספים וכבר היו להם מספיק אנשים כבסיס למפלגה שתחצה מגזרים ותקנה אחיזה בכל השבטים. ביחס למהלך הזה שואלים חז"ל ומובא ברש"י: וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו? והתשובה היא שראה ברוח הקודש שעתידה לצאת ממנו שושלת מפוארת וחשב שאין סיבה לא להתחיל כבר עכשיו.

כלומר, הסיפור של קרח מתחיל ונגמר ברדיפת הכבוד שמגיע לו לדעתו, ומתוך כך צמחה אצלו קנאה במנהיג. אלא שקרח היה חכם וככל הנראה הוא לא היה יוזם את המהלך המסוכן שנקט מול משה ואהרן. שהרי כמו כולם גם הוא ידע שהם קיבלו מינוי ישיר מהקב"ה ומחלוקת נגדם פירושה התנגשות חזיתית עם הוראות הבורא יתברך, ואת זה הוא בטח לא רצה. אז מה בכל זאת קרה, מה גרם לו לצאת להרפתקה כל כך מסוכנת עבורו? מסתבר שהפעילו עליו תעמולה ממושכת שבסוף התגלתה כיעילה מאוד. למשה רבנו היו שני מתנגדים קבועים, דתן ואבירם שאותם פגשנו עוד במצרים כאשר הלשינו על משה שהרג את המצרי שהתעלל בעברי, ומאז נתקלנו בהם עוד כמה פעמים כולל בפרשת המרגלים.

בפרשה שקראנו בשבת שעברה מופיעה בפירוש קריאה שלהם למרד (פרק יד): [ד] וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה. חז"ל מזהים אותם עם שני האחים שבפרשתנו, שכבר עשרות שנים הם יוצאים נגד משה ואהרן. אלא שככל הנראה לא הייתה להם היכולת להשפיע על בני ישראל, לא הייתה להם יכולת שיכנוע מספיקה כדי לסחוף אחריהם רבים, ובטח לא עד כדי מרידה במשה. בקרח הם מצאו מי שישלים להם את החסר. הם היו שכנים והכירו אותו כחכם ופיקח. ככל הנראה הם גם שמעו ממנו דיבורים של תיסכול על פחיתות מעמדו לדעתו, וניצלו זאת כדי להציע לו את המנהיגות. קרח התפתה וקיבל על עצמו את הנהגת המרד. כי כאמור, חשב שהמנהיגות מגיעה לו בדין.

להתפלל שיעשו תשובה

קרח ראה מולו שני אנשים אחים שבכל הזדמנות יצאו נגד משה והציקו לו ומעולם לא נענשו על זה, באופן טבעי הוא חשב שגם לו זה יעבור בשלום. לכל היותר לא יקבל מה שביקש, אבל היוזמה הזאת נגד משה בסך-הכל הרבה פחות נוראית מהתנהלותם של דתן ואבירם לאורך שנים. לכן לא חשב שייענש, מה גם שבינתיים גם פיתח תורה שלמה סביב הרצון שלו במנהיגות. הוא טען נגד משה שהפרשנות שלו למצוות הבורא אינה הפרשנות הבלעדית, אפשר לפרש אחרת, לנהוג בהתאם לפירוש החלופי ועדיין זה יהיה בסדר. וכך הוא התריס מולו (על-פי מדרש תנחומא): אתה אמרת "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, ומה אם הטלית כולה של תכלת, גם אז היא תהא חייבת בציצית?

משה השיב שחייבת וקרח לעג, ארבעה חוטי תכלת יחברו אותנו לקב"ה יותר מטלית שכולה תכלת? ושאלה נוספת, בית מלא ספרי תורה חייב במזוזה? אמר לו חייב. משונה מאוד, לעג קרח, כל כך הרבה פרשיות של תורה אינן מספיקות לקדש את הבית, ושתי הפרשיות שבמזוזה יספיקו? זו המצאה שלך, אומר קרח, לא ייתכן שהקב"ה ציווה משהו כל כך לא הגיוני. בשלב הזה כבר נהיה הגיוני בעיניו לערער על המנהיגות של משה גם בנוגע למינויים סביב המשכן, מדוע הוא לא קיבל תפקיד יותר חשוב, אחריות על עבודת הלויים במסעות או משהו? אומנם באופן אישי הוא מנושאי ארון הברית וזה תפקיד חשוב מאוד, אבל רק ברמה האישית, כי אין בו שום שררה כלפי מישהו וזה מתסכל.

פחות או יותר זה התהליך הנפשי שעובר כל מי שמחליט להשליט את שכלו על הוראות התורה, כלומר לבחון את המצוות בשכל האנושי ולהחליט מה מתאים לו ומה לא; אילו מצוות תקפות גם היום, במציאות המודרנית, ואילו פג תוקפן במציאות הזאת. ואז, גם אם הוא חכם ואפילו צדיק כקרח, הוא עלול להיכשל ולהיסחף שמאלה, להתחבר להתנגדות המובנית של דתן ואבירם. ומשה רבנו שהיה סבלני מאוד מול דתן ואבירם לאורך שנים של התנגדות ומרדנות, הפעם הוא מגיב בחריפות קיצונית. כי כעת, בהובלה של קרח החכם, יצאו נגדו בשם אידיאולוגיה חדשנית שתוצאתה הצפויה היא חורבן היהדות. כתוב שמשיח צדקנו יתגלה כאשר קרח התורן ישוב בתשובה, הגיע כבר הזמן שזה יקרה.