הפגישה בין ג'ו ביידן לבין ולדימיר פוטין (ז'נבה, 16.6.21) תהיה טעונה במישור האישי. ביידן קבע ב-2011 שלנשיא רוסיה "אין נשמה" והופקד על עיצוב תגובת ארה"ב לפלישה לאוקראינה ב-2014. פוטין מצידו התערב בבחירות 2016 נגד הילרי קלינטון, המועמדת בה תמך ביידן, ופעל לטובת דונלד טראמפ גם מול ביידן עצמו ב-2020. יתרה מזאת: ביידן אינו "מאתחל מחדש" את היחסים עם רוסיה כפי שעשו קודמיו, מכיר בכך שרוסיה פגעה באינטרסים האמריקניים בדרכים רבות, ומטרתו היא רק להחזיר את היחסים איתה למסלול צפוי ויציב.

פרופ' מייקל קימייג' אומר, במאמר ב-Foreign Affairs, כי בשל כך ההישגים מפסגת ביידן-פוטין מוגבלים מראש. שניהם אינם סומכים זה את זה ולבטח אינם מחבבים זה את זה, ושניהם לא ייצאו מגדרם כדי להגיע למשהו בעל משמעות. עם זאת, יש ערך אמיתי למראית העין של התייעצות והידברות; אם יש מזל, מראית העין הזאת יכולה להפוך למציאות שתמנע מרוסיה והמערב להתקרב לעימות ישיר בלתי רצוי בעליל.

פוטין רואה את הפסגה כהפגנת כישוריו הדיפלומטיים ולא כהזדמנות למשהו ממשי. הוא יודע שביידן לא יסיר בקרוב את העיצומים האמריקניים, ושאין לו כעת – בניגוד לעידן טראמפ – מרווח תמרון בין ארה"ב לבין בעלות בריתה האירופיות. פוטין ינסה להציג את הפסגה כפגישה בין שווים וכהוכחה לכך שרוסיה היא מעצמה מובילה. מעבר לכך, פוטין רוצה את מה שביידן רוצה: יחסים צפויים ויציבים. נכון שהוא לא נמנע מלערער את שכנותיה של רוסיה ואפילו את ארה"ב, אך הוא עושה זאת הרבה פחות מכפי שביכולתו. באוקראינה הוא לא נכנס לקייב; במזרח התיכון הוא מותיר לישראל חופש פעולה במרחב האווירי הסורי; בארה"ב הוא אינו מפעיל את מלוא עוצמת הסייבר שלו.

פוטין הוא שליט סמכותן מנותק העומד בראש מדינה שמצבה הכלכלי מחמיר, מאפיין אותו קימייג', וככזה אינו יכול להרשות לעצמו עימות בינלאומי – במיוחד לא עם ארה"ב. פוטין זקוק למנופים כדי לנהל עימות. יחסי עבודה עם ביידן לא יעלו לו דבר, והם עשויים להקנות לו את ההפוגה הדרושה ביחסים הבינלאומיים כדי לעסוק בפוליטיקה הפנימית.

גישתו של ביידן לפסגה צריכה להיות איזון בין הטווח הארוך לבין המיידי. הישג כדאי יהיה שיפור הדדי של השירותים הקונסולאריים בשתי המדינות, לאחר גירושים של דיפלומטים וסגירת קונסוליות מצד שתיהן. במצב כזה, קשה מאוד לאזרחיהן לבקר זו את זו, ונקטעים הקשרים המדעיים והתרבותיים מהם שתי המדינות יצאו נשכרות. ביידן יכול להקל את התנאים לפתיחה מחדש של קונסולויות רוסיות בארה"ב, בתקווה שפוטין יגיב בצעד דומה.

גם הפיקוח על הנשק יידון בז'נבה. שבוע לאחר שביידן נכנס לתפקידו, הסכימו הבית הלבן והקרמלין להאריך את הסכם New START וכעת יש מקום לשיפור. פיקוח על הנשק יכול לחסוך כסף ומהווה דוגמה למדינות אחרות – ואם שתי המעצמות הגרעיניות הגדולות בעולם אינן יכולות להגיע להסכמות ביניהן, קלושים הסיכויים להסכמות עם אירן וקוריאה הצפונית. השטח בשל להתקדמות, שכן תחום זה מצריך עבודה ארוכה ואיטית של מדענים שאינם עוסקים במריבותיהם של דיפלומטים ומדינאים. בתור שלב ראשון יכולים שני המנהיגים להקים קבוצות עבודה, חלקן רב-לאומיות, כדי להתמודד עם אתגרי העתיד בתחום זה.

מטרתו ארוכת הטווח של ביידן צריכה להיות לנרמל את היחסים בין ארה"ב לרוסיה, סבור קימייג'. הפגישה עצמה יכולה לסייע בכך, משום שהוא תלמד שאך טבעי הוא שמנהיגי שתי המדינות ייפגשו לעיתים תכופות. בשנות המלחמה הקרה, גם כאשר ארה"ב ובריה"מ נלחמו באמצעות שליחיהן, מנהיגיהן נפגשו בצורה סדירה כדי להראות שבין שתי המדינות אין מלחמה ישירה. ברק אובמה קיים שתי פגישות פסגה מוצלחות ב-2009 (עם פוטין) וב-2010 (עם דמיטרי מדבדב, הנשיא דאז), אך לאחר מכן נמנע מהן. מבחינת ממשל ביידן, פסגת ז'נבה איננה רק עניין של דיפלומטיה. בימי ממשל טראמפ, המדיניות כלפי רוסיה ואוקראינה הייתה מעורבת בפוליטיקה האמריקנית. אם ביידן יתחיל לשקם את היחסים עם רוסיה, הוא יכול להחזיר אותה למקום הנכון מבחינת וושינגטון: סוגיה של יחסי חוץ בלבד.

הציפיות מן הפסגה נמוכות ובצדק, אך הסיכונים ניכרים. רוסיה והמערב גולשים לעבר עימות ושני הצדדים אינם חשים בצורך להתפשר. הפוליטיקה הפנימית בשתי המדינות מתגמלת על נוקשות. כל צד משוכנע שהאחר נמצא בשקיעה, ולכן אין רצון של ממש להתפשר: מוטב להמתין שהצד השני יקרוס והניצחון יושג חינם. מעט ייפתר בז'נבה: חצי-האי קרים עודנו בידי רוסיה; הרודן המשוגע של בלארוס, אלכסנדר לוקשנקו, זוכה לתמיכת הקרמלין; בסוריה המטרות של שתי המדינות שונות לחלוטין. התסבוכות הללו יימשכו עוד שנים רבות וייתכן שלעולם לא ייפתרו. לכן, מסיק קימייג', המנדט של ביידן הוא להתחיל את המסע הארוך לעבר יחסים צפויים ויציבים.