תהליך בחירתו של יצחק הרצוג, לנשיא ה- 11 למדינת-ישראל, היה מאלף. כל הסוגיות היסודיות הקשורות בתפקיד ובכישורי המועמד למלאו, צפו ועלו אל פני השטח תוך זמן קצר ובבהירות רבה. תפקיד הנשיא ויעודו האמיתי, עולים לדיון מחודש, כרגיל במקומותינו, ערב בחירתו של נשיא חדש וחבל. המועד הראוי לדיון זה הוא דווקא בשעה שאנו רחוקים מעצם התהליך של בחירה קונקרטית. ערב בחירות, נצבעת כל מערכת השיקולים בנטיות לב ובשיקולים פוליטיים אישיים וסקטוריאליים, והדיון העקרי נטמע ברקע רעשני ו"מזוהם" באינטרסים פרטניים רגעיים.
השאלות האמיתיות העומדות על הפרק, בטרם דנים במועמד זה או אחר הן: האם יש צורך בפונקציה זו במערכת הממשל הישראלית ומהם כישורי המועמד בהנחה שתפקידו מוגדר על-פי חוק-יסוד הנשיא כיום.
שתי הגישות היסודיות העומדות ברקע הדיון וההחלטה הן דיכוטומיות: האחת גורסת שיש צורך בתפקיד כעניין של עקרון - הנשיא הוא אחד מסמלי המדינה. האחרת גורסת שאין צורך ב"נשיא סימלי"; ניתן לשלב את התפקיד במערכת השלטונית הדמוקרטית באופן דומה לזה שהדבר נעשה בארה"ב, כלומר: הנשיא הוא גם ראש הרשות המבצעת וגם הסמל הלאומי. ברור שאופרטיבית הדבר ניתן למימוש באופנים שונים, כשהדרך האמריקנית מייצגת מודל אפשרי אחד. מימוש החלטה בנושא זה, אם יש כוונה לשנות את הקיים בארץ, אינו פשוט, ומחייב שינויים רבים בחוקי היסוד, בדרכי העבודה של הממשל ובבקרה על פעולתו.
בהנחה שאנו נשארים עם השיטה הקיימת, המפרידה בין ר' ממשלה כראש הרשות האקזקוטיבית, לנשיא כמנהיגות הלאומית הסימלית המנותקת מהפוליטיקה הביצועית השוטפת, צפה ועולה השאלה: אם כך, מהו באמת תפקידו של הנשיא במערכת שלטונית מסוג זה, ומכאן מהם הכישורים שאנו מבקשים לראות בו?
גישה מרכזית אחת רואה בו דמות ייצוגית-סימלית, המבטאת את השלימות המדינתית על ריבוי גווניה שמרוחקת ביום-יום מהפוליטיקה המעשית, אבל מחזיקה במספר סמכויות הנוגעות למהות הדמוקרטיה, לאחדות הלאומית ולמוסר האזרחי. למשל: נווט תהליך הקמתה של ממשלה חדשה אחרי בחירות, ייצוג המדינה בטקסים לאומיים ובינלאומיים, דמות סימלית שעניינה יחסי אנוש בצבור הרחב ועקרונות מוסר שהכול אמורים להיות שותפים להם. דמות זו מפשרת ומיישבת סיכסוכים ומי שבידו סמכות לחון נאשמים או מורשעים משיקולים הומניים או מחמת ההערכה שעונשם נגזר כאשר מידת הרחמים הראויה חסרה במערכת השיקולים הכוללת. בנוסף, אמור הנשיא, לקדם בדרך של הסברה ודוגמה אישית את האחדות בעם או את השאיפה אליה.
בהקשר זה מעניין לציין שקיים פער ניכר בין מעמדה של ישראל כמדינת הלאום היהודי כולו לבין מעמדו של נשיא המדינה בקהילות ישראל בתפוצות. פער זה נובע להערכתי מחילוקי-הדעות הקיימים בעולם היהודי בכלל ובין מדינת-ישראל כישות ריבונית לבין הקהילות בתפוצות, במיוחד בארה"ב, שבה חיה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם, אולם מעמדה אינו דומה משום בחינה לזה של מדינה ריבונית.
1 להערכתי נדרש להגדיר מחדש את תפקיד הנשיא בהקשרים אלה וצורך זה יגדל ככל שבישראל ישב חלק גדול יותר מהעם היהודי המזהה עצמו ככזה.
גישה שניה, רואה בנשיא גורם "משלים" לרשות המבצעת הפועל בנושאים סמי-מעשיים בתחום מדיניות החוץ הכללית והיהודית (מעין עוזר ומשלים לראש הממשלה), בהנחיית הממשלה ולפי צרכי המדינה או הדדיות היחסים הבינלאומיים שלה; תפקיד זה הוא בעיקר טקסי ולעיתים רחוקות גם מעשי.
מול גישה זו ניתן להעמיד מספר נשיאי-עבר, לרבות הנשיא הפורש ריבלין, ש"עצמאותם" ביטאה מציאות בלתי-רצויה, בה הופך הוא לפחות חלקית לרשות מבצעת עם סמכויות מוגבלות, שבעל התפקיד עצמו קוצב את גבולותיהן.
2 העצמאות שנוטל לעצמו לעיתים נשיא מסוג זה, לא רק שאיננה רצויה, היא מנוגדת לדמוקרטיה ולרוח החוק ועשויה לחבל ברצון הציבור (הריבון), החלטותיו ובחירותיו.
בין שתי הגישות פועל הגורם האנושי הנגזר מאופיו של ממלא תפקיד זה. אצל נשיאי הדור הראשון והשני לעצמאות, ראינו בדרך כלל דמות יצוגית שנמנעה מפוליטיזציית התפקיד, אולי מפני שהאישים שנבחרו באו לא מליבת העשייה הפוליטית-מפלגתית. מאז ימי עזר ויצמן, אולם במיוחד בימי פרס וריבלין, המצב שונה באופן מובהק למדי; הולך ומתכרסם במהירות עקרון הפרדת רשויות דמוקרטיה ליברלית, שהוא יסוד מוסד בה.
לטעמי, מעמד הנשיא חייב להיות מוגדר היטב בחוק ויש להקפיד שממלא התפקיד מבין היטב את מגבלותיו ומקפיד להיות נאמן לרוח החוק. אם נקבע בחוק שהדמות תהא ייצוגית, יואיל לכבדה ככזו גם אם מגיע הוא מתחום העשייה הפוליטית האקזקוטיבית. וָלא - יואיל נא להתפטר. אם זו דרישה קטגורית, אזי הכנסת המפקחת על כל בעלי התפקידים הביצועיים, חייבת להידרש לנושא ולאכוף אותו.
3 הבחירות האחרונות חזרו והבליטו סוגיה נוספת: דרך בחירת הנשיא. כיום נבחר הנשיא בבחירות אישיות, על-ידי 120 חברי הכנסת המכהנת, בבחירות חשאיות שמנוהלות ע"י יו"ר הכנסת וצוותו. החלופה המתבקשת היא בחירת הנשיא ע"י העם בבחירות אישיות חשאיות. אין ספק שזו דרך דמוקרטית יותר, אבל גם מורכבת ויקרה יותר. מבחינות רבות הדרך הקיימת מספיק טובה וניתן להמשיך בה, תוך הכנסת תיקונים שוליים בלקוּנות פרוצדורליות. הבעיה הגדולה החסרה מענה בשיטה זו, היא האפשרות לשלב במרוץ לנשיאות אישים או דמויות מהציבור הרחב. אלה בבואם לא משדה הפעילות הפוליטית או התקשורת, לרוב אינם מוכרים אישית לח"כים הבוחרים, ובחירתם אינה עשויה להבטיח לבוחרים "דיבידנדים" פוליטיים עתידיים פוטנציאליים.
התרשמותי ממערכת הבחירות האחרונה היא שלהיכרות האישית הארוכה של רבים מהבוחרים עם אחד המועמדים (הרצוג), ובעקבות ההנחה שהנשיא הוא "עוזרו המדיני הבלתי מוצהר של ראש הממשלה", היה תפקיד מכריע בתוצאות. יתר-על-כן, הבחירות התנהלו בעיצומו של מאבק בין "הימין" בראשות נתניהו ל"שמאל" שהעמיד מול מחנה "הימין" "ממשלת שינוי" שחיפתה על גרעין "השמאל" החזק שבה. אם משווים את תוצאות הבחירות שבחרה הכנסת לתוצאות סקרי דעת קהל בציבור ערב הבחירות, אי-אפשר להימנע מן התחושה שהכנסת לא שיקפה בבחירתה את רצון הציבור.
השאלה המתבקשת היא עד כמה השפיע הניגוד בין המועמדים בוז'י הרצוג ("שמאל") ומרים פרץ ("ימין"), בעיבורו של המאבק הפוליטי הגדול, על הקמת קואליציה וממשלה ללא נתניהו, על התוצאה. גם אם הייתה לו השפעה ולו חלקית בלבד, עדיין זו עדיין שאלה רלוונטית מאוד לגבי השיטה העדיפה לבחירת נשיא בישראל.
מקרה זה מצביע על לקונה רצינית בשיטה: זיהוי פוליטי מובהק של מועמד לנשיאות, "צובע" אותו מיד וכמעט באופן אינסטינקטיבי בזהות פוליטית מסוימת; ובמצבי מחלוקת צביעה זו היא לרועץ.
4 בנמקם את בחירתם
5 הסבירו חברי כנסת או דובריהם, שבחירתם נבעה משיקולים הנוגעים לאופי תפקידו הכולל של הנשיא המחייב השכלה, שליטה בשפות זרות, ניסיון בינלאומי ובעולם היהודי כמו גם בפוליטיקה לאומית ובינלאומית. אם אלה הן דרישות-יסוד חשובות, מדוע אינן כלולות "בחוק יסוד הנשיא" כתנאי-סף למועמדות? כאשר מציגים מועמד אחד בעל כישורים מובהקים ואחר שנופל ממנו בנ"ל וכביכול מצביעים ובוחרים
6 המהלך זה מהווה עלבון למועמדים וגניבת דעת הציבור.
מתחזקת התחושה שחרף הקושי הגדול יותר בבחירה ישירה של נשיא על-ידי הציבור, תהא שיטה זו עדיפה מבחינה דמוקרטית טהורה. יש לשאוף לכך שבין רצון הציבור לבחירות נציגיו יהיה פער קטן ככל האפשר; חובתם של הנבחרים להוכיח שהם מכבדים תובנה זו ונוהגים על פיה.
7 מסקנתי היא שמרים פרץ לא הייתה בהכרח מועמדת בלתי-מתאימה או ראויה. השיטה, הגישה וההכוונה, כפי שפעלו למעשה מול אלו שמתוארות לעיל, היו לקויים וחבל.
