על הסתה ומסיתים

יש הסבורים שהודעת ראש השב"כ נדב ארגמן בשבוע שעבר על התגברות ההסתה ברשתות החברתיות הייתה דבר בעיתו, אך לדעת אחרים היא באה באיחור רב, אחרי עשור, ובעצם יותר, של הסתה בלתי פוסקת נגד בנימין נתניהו, ולא רק "בתקופה האחרונה", כפי שנאמר בהודעת ראש השב"כ, אלא כמעט מאז שנבחר לראשונה לתפקיד ראש-הממשלה. ויש גם מי שסבורים, אולי בצדק, שמוטב היה לו ראש השב"כ בתוקף תפקידו בכלל היה נמנע מלהתבטא ברבים והיה מתרכז בפעולה מעשית נגד המסיתים הקיצוניים, לבל יחזור על המחדל של קודמו בתפקיד ברצח רבין. גם הימין ובפרט השוליים הימניים, איננו חף מהסתה, בין היתר נגד בנימין נתניהו ונגד חבריהם בעבר (ואולי בעתיד), ובזמנו נגד יצחק רבין אחרי הסכמי אוסלו.

אך בעוד שאז בנימין נתניהו הפציר מעל המרפסת בכיכר ציון שלא לתקוף את רבין אישית או לקרוא לו בוגד, אף לא אחד ממנהיגי מחנה מתנגדיו עכשיו קם להגן עליו. לא כל ויכוח או עימות, אף החריפים ביותר, הם הסתה; הסתה היא כשגורם אחד מדרבן גורם שני, בדרך כלל בדרכי רמייה, כדי לפגוע בגורם שלישי. ההפגנות גסות-הרוח בכיכר-פריז וברחוב בלפור הן דוגמאות מובהקות של הסתה מופקרת. העם היהודי למוד סבל מהסתת זרים, גם בימים אלה — אך גם מהסתה בקרב עצמו: בין חסידים ל"מתנגדים", בין חסידויות לבין עצמן, בין דתיים לאפיקורסים בין ציונים לבונדיסטים, וב"מדינה שבדרך" ובישראל המתחדשת בין מחנות פוליטיים ודתיים שונים.

כנראה שהתכונה של "עם קשה עורף" גורמת לחוסר יכולת או נכונות של חלק מאיתנו לנהוג בסובלנות כלפי בעלי דעות אחרות. אומנם איננו בודדים מבחינה זאת. כך, למשל, ראש מפלגת השמאל הקיצוני בצרפת לוק מלאנשון התבטא לאחרונה שהוא צופה שלקראת הבחירות הבאות לנשיאות, יריביו יארגנו תקריות אלימות כולל מעשי רצח "כדי להשטין את הציבור המוסלמי". גם לארה"ב, כמעט מיום היווסדה, יש מסורת של הסתות — נגד שחורים, נגד מהגרים ונגד יהודים — בעבר מצד הימין וכעת בעיקר מהשמאל.

כבר מימיה הראשונים מתנהל באמריקה ויכוח בין אלה הטוענים שהחוקה האמריקנית מעניקה לאזרחי המדינה חופש ביטוי בלתי מוגבל — לאחרים, כולל חלק מבתי-המשפט, שסבורים שיש להטיל מגבלות מסוימות כדי לשמור על ביטחון הציבור וטובתו. במציאות האמריקנית הנוכחית השמאל מנצל את המחלוקת הזאת כדי לפגוע בחופש הביטוי באוניברסיטאות, בתרבות ובספרות, ואילו הימין, כדי לנסות ולקדם את האג'נדה שלו מול הממשל הדמוקרטי.

ואם נחזור לישראל, "ממשלת הכסאות המוזיקליים" החדשה היא אומנם איננה הממשלה הגדולה ביותר שהייתה אי-פעם, אף שאחת הגדולות, אך, בין היתר, בעקבות החוק הנוברגי המנופח, היא תהיה הבזבזנית ביותר. להסכמי הקואליציה שנחתמו שלשום אין חשיבות רבה במיוחד, אך הם מצביעים על המנטליות והשאיפות הנסתרות של השותפים שמתכוונים כנראה להמשיך גם מכסאותיהם המרופדים את מסע השיסוי וההסתה נגד נתניהו. רק כך אפשר לפרש את היוזמה האנטי דמוקרטית והבלתי חוקתית שלקוחה ישירות מספר הבחירות האירני, לחוקק חוק אישי שימנע ממנו להתמודד בבחירות או לכהן כראש-ממשלה בעתיד.

הפעם האחרונה שננקט צעד דומה בעולם המערבי היה בגרמניה ב-1933. היוזמה השנייה, כלומר להגביל את כהונת ראש-ממשלה לשתי קדנציות מעידה בעיקר על הבורות וחוסר הידע של מציעיה, שכן הגבלה כזאת איננה קיימת ואיננה אפשרית בשום דמוקרטיה פרלמנטרית בעולם (להבדיל משיטות בהן ראש-ממשלה או נשיא נבחרים ישירות, כפי שדוקא בנימין נתניהו מציע). על כך שימינה הוליכה שולל הן את הליכוד והן את בוחריה אין ויכוח, אך ספק אם הציבור הציני שזוכר את "התרגיל המסריח" של שמעון פרס ואת האישור המושחת של הסכם אוסלו בזמן יצחק רבין, עוד יתרגש מכך. האם אווירת ההסתה המסוכנת תמשיך להיות הסממן העיקרי של הממשלה הזאת או שמא תתעשת? בסוגיה הקריטית הזאת היא תעמוד בפני משפט ההיסטוריה.