|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
כדי להיות מנהיג בעם ישראל חייבים לצמצם את האגו עד לביטולו המוחלט, עד כדי סירוב לקבל את ההנהגה כי בעיני עצמו אינו ראוי לכך. לעומת זאת, מנהיג עם אגו מפותח כמו של קרח, עלול לגרום חורבן ר"ל, כפי שראינו במהלך ההיסטוריה
|
|
הכאת הסלע [ציור: ניקולא פוסן]
|
|
|
|
|
בשבוע שעבר ראינו עירעור בוטה על מנהיגותו של משה רבנו, עירעור שנסתיים בצורה מאוד קשה עבור המערערים. זה קרה בשנה השנייה ליציאת מצרים ומאז לא קמו עוד מערערים על המנהיגות. העירעור של קרח וחבורתו נבע ממניעים זרים של אגו מפותח מדי ואינטרסים פוליטיים שנעטפו באריזה רעיונית (שהייתה מסוכנת מצד עצמה). הם עירערו על מנהיגותו של משה שהתייחס אל עצמו כאל צינור תקשורת בין ה' שהוא המנהיג היחיד, ובין העם. באותו אירוע ה' היה לצד משה באופן מוחלט. כעת, בפרשת השבוע חוקת, אנחנו בשנה הארבעים ליציאת מצרים, שלושים ושמונה שנים לאחר אותו עירעור של קרח ועדתו והקב"ה מודיע למשה על סיום תפקידו כמנהיג עם ישראל.
ההודעה הזאת לא הייתה תוצאה של עירעור או מחלוקת חלילה, ההודעה הזאת באה כתגובה לכאורה לטעות אנוש, משהו שנעשה בתום לב. ברקע הדברים התורה מספרת שמרים מתה ומיד אחר כך (במדבר כ): [ב] וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. הם היו צמאים. אומנם דיברו לא יפה ובאו בטענות: [ג] וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'. [ד] וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה', אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. כנראה חשבו (בצדק יש לומר) שהמנהיגים אמורים להיות מודעים למחסור ולטפל בו, לא להתעלם מהמחסור המהותי במי שתיה עד שמצוקת הצמא של העם תגבר. אבל משה ואהרן הגיבו אחרת: [ו] וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם...
אותה תגובה כמו לפני שלושים ושמונה שנים כאשר עירערו על מנהיגותם. ובשלב הזה ה' מתערב: ...וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֲלֵיהֶם. והוא אומר להם כמעט בפירוש שהתלונות מוצדקות לגמרי, הם צמאים וצריכים מים: [ח] קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם. משה ואהרן נסוגים מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וה' אומר להם שלא מדובר בקהל (שהתכנס אקראית לאו-דווקא בצדק) אלא ב-עֵדָה, כינוי של מעלה לעם ישראל. הם ממלאים הוראות, אבל לא כל כך נרמזו בנוגע ליחס הנכון לצמאים: [י] וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל--אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים--הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם.
המנהיגות והאגו
הם ממשיכים להתייחס אל הַקָּהָל במקום אל הָעֵדָה והסגנון שמדברים אליהם הוא בהתאם: שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים, כאילו הם מזהים וחוששים מניצני מרידה. ומתוך כך גם הפעולה שנקטו לא הייתה בדיוק בהתאם להוראה שקיבלו, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו, במקום לדבר אל הסלע משה הכה אותו: [יא] וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ--פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. התגובה של ה' הייתה מיידית והחלטית: [יב] וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. הודעתי לכם שהיחס הנכון אליהם הוא כאל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אתם המשכתם להתייחס אליהם כאל קהל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ.
מה שיוצא מהסיפור הזה הוא שמנהיגות אינה יכולה להיות מנותקת מהעם. לא משנה כמה גבוהה תהיה מעלתה, היא חייבת לחוש את העם ולדאוג לכל צרכיו עוד בטרם ביקש. בפרשה שלנו רואים שמשה ואהרן התעלו קצת גבוה מדי, התנתקו מצרכי העם ובכך איבדו את יכולת ההנהגה. כאמור, כל הנ"ל קרה בשנה הארבעים ליציאת מצרים בערך בתקופה הזאת של השנה. כי מיד בהמשך מסופר על מותו של אהרן ובהמשך (בפרק לג) התורה מציינת תאריך מדויק למותו, באחד לחודש החמישי, כלומר ראש חודש אב. אומנם משה רבנו ממשיך להנהיג את העם עד קרוב לסוף שנת הארבעים והוא אף מנהל כמה מלחמות בשנה זו, אבל מה שיותר בולט לענ"ד היא מסירות הנפש שלו על טובת העם.
אחרי שמת אהרן בני ישראל חוו התקפת פתע מצד אחד השכנים. אומנם יצאו בשלום אבל מצב הרוח היה שפוף במסע שגם לקראת הסוף הוא לא נגמר. הם מתלוננים וחוטפים (פרק כא): [ו] וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל. והם פונים למשה, כרגיל: ...וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. דיברו עליו, השמיצו אותו, אבל ברגע האמת הוא פועל לטובתם. בכלל לא זוכר את ההשמצות שלהם. מנהיג אמיתי. כי כדי להיות מנהיג בעם ישראל חייבים לצמצם את האגו עד לביטולו המוחלט, עד כדי סירוב לקבל את ההנהגה כי בעיני עצמו אינו ראוי לכך. לעומת זאת, מנהיג עם אגו מפותח כמו של קרח, עלול לגרום חורבן ר"ל, כפי שראינו במהלך ההיסטוריה. משה היה נטול אגו וכך גם יהיה המלך המשיח שיתגלה במהרה אמן.
|
| תאריך:
|
18/06/2021
|
|
|
עודכן:
|
18/06/2021
|
|
נסים ישעיהו
|
|
פרשת השבוע נקראת על שמו של קרח שהיה משבט לוי, בן דודם של משה ואהרן, והוא שנחשף בחזית המחלוקת נגד שני האחים המנהיגים, אלא שמיד אחריו מוזכרים בשמותם עוד שלושה (במדבר טז): [א] וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן. [ב] וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. הם סחפו אחריהם אנשים נוספים וכבר היו להם מספיק אנשים כבסיס למפלגה שתחצה מגזרים ותקנה אחיזה בכל השבטים. ביחס למהלך הזה שואלים חז"ל ומובא ברש"י: וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו? והתשובה היא שראה ברוח הקודש שעתידה לצאת ממנו שושלת מפוארת וחשב שאין סיבה לא להתחיל כבר עכשיו.
|
|
|
|
|
משבר הקורונה יוצר אתגרים רבים במישור המיסוי הבינלאומי. האתגר המרכזי נגרם מעצירה כמעט מוחלטת של הטיסות הבינלאומיות לצד תקופות סגר ובידוד ממושכות. יחידים אשר נתקעו במדינה אחת עלולים להפוך בעל-כורחם לתושבי אותה מדינה לצורכי מס ולחוב במס גם באותה מדינה על הכנסתם הכלל-עולמית. אך הדבר לא נגמר בכך. אותם יחידים עלולים להקים לחברות זרות מוסד קבע באותה מדינה, או אם מדובר בנושאי משרה בחברות זרות - טענה לניהול אפקטיבי של החברות הזרות מאותה מדינה. כפועל יוצא מכך, עלולה לקום דרישה לחבות במס של החברות הזרות באותה מדינה.
|
|
|
|
|
בפרשת השבוע אנחנו קוראים את סיפור האנשים ששלח משה לתור את הארץ והתוצאות שהיו למהלך הזה. האם ניתן היה לצפות זאת מראש? ננסה לבדוק; כך מתארת התורה את הצעד הראשון (במדבר יג): [ג] וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי ה': כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. זה שהם רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מלמד שהיו חשובים, מה מוסיפה ההגדרה כֻּלָּם אֲנָשִׁים? רש"י מסביר: כל 'אנשים' שבמקרא לשון חשיבות; ואותה שעה כשרים היו. אח"כ הם מנויים בשמותיהם וביניהם גם: [ח] לְמַטֵּה אֶפְרָיִם, הוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן. ובסיום השלב הזה מסכמת התורה: [טז] אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר-שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ; וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן, יְהוֹשֻׁעַ. שינה לו את השם. מדוע? רש"י: התפלל עליו "יה יושיעך מעצת מרגלים".
|
|
|
|
|
האם בשנת 2021 הגיוני, כי אדם שהופקעה ממנו קרקע ייאלץ להיגרר שנים רבות להליכים שונים מול רשויות שונות כדי לקבל את הפיצוי המגיע לו? ולאחר כל זה, לקבל פיצוי זעום שלא משקף את ערך הקרקע? זה המצב כיום לצערנו.
|
|
|
|
|
יום כ' בסיוון, אשר יחול ביום שני הקרוב, הוא אחד מן התאריכים האפלים והעגומים בתולדות ישראל. יום שתכפו בו פורענויות מפלצתיות שכמותן לא ברא השטן. גדולי ישראל ובהם רבינו יעקב תם מבעלי התוספות, והש"ך בעל ה'שפתי כהן' ו'תקפו כהן' הלמדניים, חיברו קינות לזכר פורענויות היום הזה, וקבעו בו תענית ציבור, יום של תאניה ואניה. ואף על-פי כן, נמחק יום קשה זה מן התודעה הלאומית. אפילו אצל אחינו החרדים, המתיימרים להציג עצמם כ'מעתיקי שמועה' וממשיכי מורשת הקודש, נמחק מן הזיכרון הקולקטיבי ייחודו של כ' בסיוון (פרט לחצרות בעלז וסקווירא, שעדיין מְשמרות סוג של אבל יחסי ב-כ' בסיוון).
|
|
|
|
|
