נתניהו - עלייתו ונפילתו <br>

בעת כתיבת שורות אלו מסתמנות עדויות ראשונות המצביעות על כך ש'הסכם ההפרדה', בין הקואליציה בנט/לפיד לבין גוש הליכוד/חרדים, יצא לדרכו. הוא עתיד להתממש כבר בימים הקרובים ביותר. האם יאחזו איש בצוואר רעהו? התהיה הפוגה לפינוי פצועים?

הישגיו של נתניהו במהלך התקופה בה כיהן כראש ממשלת ישראל, הם רבים מאד. במקום הראשון יש להזכיר את מאבקו בתוכניות הגרעין של אירן. אומנם הוא לא הצליח במאמציו למנוע מאובמה לחתום על הסכם, שלדעתו סיכן את ישראל, אולם הוא שכנע את טראמפ, הנשיא שנבחר אחריו, לבטל את ההסכם הרע, אף להשית סנקציות כבדות על אירן. נתניהו גם עמד, כמובן, מאחרי ההתארגנות הישראלית נגד הגרעין האירני שפעלה, על-פי פרסומים זרים, בחשאי, בתוך אירן, אף קצרה הצלחות רבות מאד. די אם נזכיר את הוצאת הארכיון האירני מטהרן והבאתו ארצה, לפי פרסומים זרים. הסנקציות שטראמפ השית על אירן הביאו את המדינה הזו למשבר כלכלי חמור. אילולא הפסיד טראמפ את הבחירות, מאמציו, של נתניהו במניעת הגרעין מאירן, היו צולחים את כל המכשולים שניצבו בפניהם.

נתניהו ניחן ביכולת נדירה של ראיה אסטראטגית נכונה, בתחומים שונים. הסכמי אברהם היו ומהווים הישג מדיני גדול במיוחד של נתניהו. הבנתו העמוקה כי משא-ומתן עם הרשות הפלשתינית לא יישא פירות, אף יוביל למבוי סתום, מהטעם הפשוט כי אין בכוח הנהגתה הנוכחית להשלים עם ויתור מוצהר על זכות השיבה, הביאה אותו גם כאן לבצע איגוף אסטרטגי מדיני גדול ולקדם יחסים בונים עם האמירות ומדינות נוספות כאבו דאבי, מרוקו, וסודן. פריצת מעגל האיבה, שהתוו הפלשתינים לעולם הערבי, עשויה לתת פירות מדיניים רבים מאוד לישראל. דווקא מצב חדש זה, הוא שיעמיד את הפלשתינים על קרקע יציבה יותר והגיונית יותר, בדרך לקידום השלום בינינו לבינם.

פריצת דרך משמעותית מאוד אף היא ניזונה מראייתו האסטרטגית, היא מערכת היחסים החדשה שהוא בנה בשקדנות, עם מדינות קטנות באירופה: פולין, אוסטריה, בולגריה, הונגריה, יוון, קפריסין, אלבניה, מקדוניה הצפונית, סלובניה, צ'כיה, סרביה, ועוד באסיה: אזרבייג'ן, הודו, שהיחסים המיוחדים עמה היוו הבקעה ראשונה ומהותית של חזית המדינות הבלתי מזדהות והערביות עם ישראל. ליחסים המיוחדים עם האירופיות, יש חשיבות רבה מאוד גם מבחינת השפעתם הכוללת על מדיניות אירופה המערבית בכלל ועל שינוי עתידי צפוי, באווירה וברוח העוינת, הנושבת מהפרלמנט האירופי. שיפור מעמדה הבינלאומי של ישראל בעולם, עתיד להביא פירות רבים לישראל במישור הכלכלי והפוליטי.

אי אפשר להתייחס לנושא זה בלי להזכיר את היחסים המיוחדים עם רוסיה. נתניהו השכיל לבנות מערכת זו, שלב אחרי שלב, כבר כאשר "בישל", בנתניה טקס חנוכה ממלכתי של האנדרטה הלאומית לציון ניצחון הצבא האדום על גרמניה הנאצית. הטקס נערך במעמד תקדימי של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. מדובר באחד המונומנטים המרשימים שהוקמו בישראל בשנים האחרונות. המראה של פוטין המופתע, יורד במדרגות האנדרטה ו"נתקל" בשורת הווטראנים הקשישים, היושבת מולו, כ"א עטור במדליות רבות, זכרון עד, לגבורתו /פועלו ב"מלחמה הפטריוטית הגדולה", יבין את סגולת הראיה לעתיד של נתניהו.

עוד אירוע, לכאורה יוצא דופן, עולה בזכרוני כאשר אני חוזה בנתניהו הניצב ליד פוטין במצעד הנצחון של הצבא הרוסי על גרמניה במלחמת העולם השנייה... לימים התברר כי מדיניות זו נשאה פירות ברוכים, כאשר נתניהו נקט בקו אחראי וחכם, עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, עת נמנע בקפדנות, מהתערבות בענייניה הפנימיים, אך הקפיד על מתן סיוע הומניטרי לנפגעי המלחמה, ובמקביל על שמירה על האינטרסים הישראלים בסוריה ובראש ובראשונה מניעת התבססות אירן בסוריה.

כאשר עלה טראמפ לשלטון, נתניהו זיהה מיד את היתרונות שישראל עשויה להפיק מעובדה זו. הכרזה על ירושלים כעל בירת ישראל ועל הגולן כחלק מישראל, הם שני בונוסים משמעותיים מאד, להם זכתה ישראל, פרי ניצול טוב של נשיאות אוהדת בוושינגטון ופעילות בכיוון הנכון בישראל.

אפשר לסכם דיון זה באיזכור הצלחתו בהישג רב ממדים, גם בהיקף בינלאומי נוסף: החלטותיו האמיצות וביצועי ממשלתו בכל מהלך החיסונים נגד הקורונה, הובילו את ישראל להשגים דרמטיים, ובראש ובראשונה, מיגור המחלה באופן מהיר יחסית תוך כדי צמצום בפועל של מספר הנפגעים והנפטרים.

תרומה בעלת חשיבות מיוחדת לצמצום הפער הבין עדתי, תרם נתניהו במהלך כהונתו האחרונה. נתניהו עשה יותר מכל קודמיו בניפוץ תקרת הזכוכית שבלמה יצירת שוויון האמיתי לבני עדות המזרח, כאשר 64% מהשרים בקפסולה שלו, בממשלת נתניהו/גנץ, היו מזרחיים. עם ההרכב הזה אשר היה מראית הפנים של ממשלתו, סימן נתניהו את גבולות הגזרה, את גבולות שדה הקרב הפוליטי/ציבורי לעתיד לבוא.

שני פוליטיקאים, אז משורות "הימין הקשה". ראו עין בעין תהליך זה. הראשון שבהם היה מנחם בגין. בשנות גלותו הפוליטית, חזה את העתיד ואת כשלונה הצפוי של מפא"י, שלא נקטה בחיבור בין עדתי אלא בהדרה עדתית. השני הינו בנימין נתניהו, שנקט בדיוק בהיפוך המגמה: חיבור בין עדתי במקום הדרה עדתית, כקודמיו. אולם לכך הוא הגיע, בשלב מאוחר יחסית של חייו הפוליטיים. לימים התברר כי פעולתו זו, החשובה מאין כמוה, אינה מספקת. הגם שנתניהו העמיד את עצמו, באין אומר ודברים, בעין הסערה.

הנפילה: מאיגרא רמה לבירא עמיקתא

שני מונחים כבשו את השיח הישראלי בעשוריים האחרונים. האחד מופיע בניתוחו המבריק של פרופ' ברוך קימרלינג המדבר על "קץ תקופת האחוסלי"ם (2001)", "עולמה של תנועת העבודה לא סבל אף פעם את תפיסת ההטרוגניות. המאמץ הגדול שהשקיעה התנועה הזאת בהומוגניזציה של החברה הישראלית (בכך החל, בקנאות גדולה, דב"ג - מ.ל.), הניב פירות באושים. לא רק שהמרד נגד התנועה הזאת יצר מאגר כוחות גדול ביותר של הימין הישראלי, אלא שהאתוס של תנועת העבודה הוליד כמעט מראשיתה ערכים גזעניים". והשני של פרופ' יפתחאל ש"שיכלל" את המסה של קימרלינג. הוא מדבר על האחוסדי"ם של שד' רוטשילד. "כבר אז נעדר מתנועת המחאה הכוח ליצור קשר אמיתי ומהותי עם קבוצות אוכלוסייה רחבות שייתנו לה גיבוי", לטענת יפתחאל. הסיבה לחוסר הקשר הזה: "בעייתיות בביוגרפיה ובתפיסה המדינית של אחדים מראשיה" (ההדגשה שלי, מ.ל.). (ע"ע על האחוסדי"ם וכן בקובץ בהוצאה לאור של 'עבודה שחורה' (2013), דני זמיר).

את התהליך הטקטוני הזה, נתניהו זיהה רק בחלקו, ועל כל פנים לא זיהה את הקשר ההרסני שבינו לבין תהליכים הרסניים במיוחד (כלפיו וכלפי הליכוד), שהחלו לכבוש את המרחב הציבורי בישראל והוא, שילוב ביהמ"ש העליון במאבק הפוליטי.

גבולות המאבק הסתמנו כבר לפני עשור. אך נתניהו לא זיהה את מלוא הפוטנציאל המשברי, מבחינתו, הגנוז בהם. הפגנת הענק הנ"ל בשדרות רוטשילד (2011), ריכזה כחצי מיליון צעירים וצעירות. לראשונה בתולדות ישראל. אולם הפגנה זו גם הפנתה תשומת לב למהותו של אותו גוש מפגין, שיצרה, לראשונה, הפרדה אחוסלית/אחוס"דית בין האשכנזים הצעירים לבין המחנה הוותיק יותר, הדור הבא, קרי נתניהו והמזרחיים (עם שוליים לכאן ולשם בשני המחנות). הקרע הטקטוני דאז, הוליד בשנה זו, רעידת אדמה של ממש, והוא הולך ומסתמן כבעל משמעות מיוחדת העתידה לעצב את הפוליטיקה הישראלית לימים יבואו.

כשלונות אחרים של נתניהו נבעו מכישלון קולוסאלי בביטחון הפנים ובהעדר מענה לטרור חקלאי שניטש מזה שנים לאורך הקו הירוק לשעבר. בפרט. שטחים חקלאיים נרחבים בצפון הפכו לשדה קרב בין כנופיות, התובעות, באלימות ובאיומים, כופר, בגין "שמירת" המקנה והפרי המצויים בידיים יהודיות. במהלך 12 שנות שלטונו של נתניהו קרסה, לרסיסים, הריבונות הישראלית בנגב. אם אכן קיימת אוטונומיה ערבית בדואית בנגב, את האצבע המאשימה בתהליך ממאיר זה, יש להפנות לנתניהו...

נתניהו ומערכת עשיית הצדק

מערכות המשפט והאכיפה, מפוררות באיטיות ובשקדנות את האתוס היהודי-ציוני. נתניהו לא זיהה תהליך זה במועד, אף התנכר לו במהלך התהוותו: "יש שופטים בירושלים". אמר. כך התנהל עד לשעה שבה הוא עצמו הוכה קשות על ידה.

פעמיים גרם נתניהו להסרת פסקת ההתגברות מעל דוכן הכנסת. פיסקה זו קבעה כי הרוב הקואליציוני (61 ח"כים), יכול לבטל פסיקה של בית המשפט העליון (ח"כ פולקמן למקור ראשון: "נתניהו טירפד באמצעות משה כחלון כל נסיון של שקד לחקיקה להסדרת פעילות ביהמ"ש העליון"), זו הייתה מעידה בגדול של רה"מ, אולי הגדולה ביותר בתולדות כהונתו כראש ממשלה.

נתניהו כשל באי זהירות מופלגת שלא כדרכו. לו היה נמנע מכך, ייתכן שגורלם של תושבי דרום תל אביב היה שונה, ומישראל היה נחסך המחזה המעליב של התעללות חלק מבאי ה"פזורה האריתראית", בדרי שכונות הדרום.

אחרית דבר

להתמודדות השנייה הגיע השמאל לבלפור, חלון הראווה שלו, כשהוא מתוגבר, עם מימון שופע, עם מדים ההולמים את השעה (החולצות השחורות), עם גיוס טוטאלי של שכבות בעלי ייחוס ומעמד, עם השפעה מוגברת בתקשורת. וחשוב מכל - לאחר שהצליח לרתום גם את ביהמ"ש העליון לעגלתו הפוליטית. באיחור של 10 שנים, הורדו שוב הורדו הכפפות. אלא שאת המהלך הזה הוביל הפעם נתניהו מתוך אולם בית המשפט המחוזי, כנאשם.

גם אם יתברר, במהלך השנים הקרובות, כי תיקיו התפוררו (מקווה כי כך יקרה - מ.ל.), הרי ברור כי מול הנסיון לרצח אופי, שנעשה לו על-ידי מקהלת רקלאביבי, יכולת המאבק הציבורי שלו מול השמאל, נשחקה/נפגמה מאד. מעת שהמאבק הפוליטי בו, חוּשָׁק בחישוקים משפטיים, קיבל גושפנקא על-ידי התהליך המשפטי, נפילתו הציבורית, למרות יתרונו הפוליטי הברור, הייתה רק לשאלה של זמן. תם ולא נשלם