פרס מנדלבליט לממלכתיות חולק השבוע, וכצפוי הזוכה המאושר בפרס הוא נשיאנו היוצא (והאהוב) ראובן (רובי) ריבלין. בנימוקים לקבלת הפרס ציין ה"שופט", מנדלבליט, שריבלין היה הנשיא של כל השבטים ו"היווה סמל לממלכתיות בתקופת כהונתו", תיאור שמזכיר בצורה חשודה את נוח שהיה "איש צדיק בדורותיו". אני מניח שאוזנו הרגישה של ריבלין שהעיד על עצמו בעבר שהוא "טמבל אבל לא חמור", קלטה את לשון התוכחה: רמז קל מן הקלים לכך שקודם לתקופת כהונתו הוא תקף את מערכת המשפט וגם אם חזר מאז בתשובה הדבר לא נשכח לו לחלוטין.
לא בכדי היועמ"ש מחלק ציונים לשבח דווקא בנושא הממלכתיות ודווקא עכשיו. מנדלבליט, שעמד בשנים האחרונות בראש התנועה הלא עממית להחלפת השלטון, זקוק ללגיטימציה למקרה שהתיקים שעליהם הוא חתום יקרסו בבית המשפט והאליבי העיקרי שלו הוא "ממלכתיות". אגב, בקרוב מנדלבליט יסיים את תפקידו ולריבלין תהיה הזדמנות להשיב למחמאה המפוקפקת שקיבל. לא מן הנמנע שבסיום כהונתו של מנדלבליט ריבלין יעלה על נס את יושרו ומקצועיותו של מנדלבליט כמו גם את התאמתו לבית המשפט העליון.
אחרי הכל לשניהם יש הרבה מן המשותף: שניהם היו בעבר קורבנות, לכאורה, לתפירת תיקים ועוד יותר מזה יש להם אויב משותף שבצירוף מקרים מדהים גם לו, אולי תפרו תיק. אין כמובן שום פסול בפירגון הדדי, במתן מחמאות ריקות ומהצד השני בקבלת סיקור אוהד. דווקא נחמד שבכירנו משתפים פעולה ופולים כינים זה מזקנו של זה. אבל מהי לעזאזל אותה ממלכתיות עליה מנדלבליט מדבר? ומה במעשיו או דבריו של ריבלין זיכה אותו להיות הסמל שלה?
המונח ממלכתיות מיוחס לדוד בן-גוריון שצידד בכך שעדיף שנושאים מסוימים יידונו ויוכרעו במוסדות המדינה הרשמיים ולא בפורומים מפלגתיים. היבט אחר של ממלכתיות מיוחס לרב קוק וממשיכיו שהקפידו לעשות כבוד למדינה ולראשיה ונמנעו מלתקוף אותה חזיתית גם כאשר התנגדו לדרכה כיוון שלפי משנתם מדינת ישראל מבשרת את תחילתה של הגאולה. המכון הישראלי לדמוקרטיה מוסיף עוד רובד לממלכתיות הפעם בצבא: פלורליזם או בלשונו "הכלת המחלוקות והמגוון בחברה רב תרבותית באופן שיאפשר את אחדותה". כמובן שכול אלו לא קשורים לממלכתיות של ריבלין. אז במה כן נמדדת ממלכתיותו בעיני מנדלבליט?
בימינו ממלכתיות נתפסת כהיפוכה של מגזריות. התנהגות ממלכתית משמעותה שאדם מייצג לא רק את האינטרס האישי והמגזרי שלו אלא גם אינטרסים של ציבורים נוספים. לפי הקריטריון הזה ריבלין שהפנה עורף למחנהו והזדהה בעיקר עם מפלגות השינוי בהחלט היה ממלכתי. אבל כדי להבין את הסיבה העיקרית לדברי מנדלבליט, צריך לחזור ל"נאום אובדן הממלכתיות" של ראובן ריבלין בפתיחת מושב החורף של הכנסת ב-2017. בנאום זה ריבלין ניהל חשבון נפש אישי עם המהפכה המשפטית שאליה התנגד בעבר, ביצע פניית פרסה אידאולוגית והניף דגל לבן מול הדיקטטורה השיפוטית.
בנאומו, ריבלין מתנגד למהפכת הנגד שביטויה הבולט הוא משילות, תוקף את ה"ניסיון להלך אימים על מערכת המשפט", "להחליש את שומרי הסף של הדמוקרטיה הישראלית" ולפגוע בלגיטימיות שלהם, ומציע במקומם "שיתופי פעולה והידברות". ניתן לשער שמנדלבליט אהב את מה ששמע מריבלין וזו הסיבה העיקרית לתשבחות שהרעיף עליו. אולי גם ניצל את ההזדמנות לרמוז לשר המשפטים הנכנס שיוזם לפצל את תפקיד היועמ"ש שכדאי לו להיות ממלכתי כמו ריבלין.
ועוד משהו שכלל אינו קשור לנושא או נשוא הכתבה אך מסקרן אותי אישית. ניסיון העבר מוכיח שלשרי משפטים שמגלים עצמאות יתר, קורים דברים משונים ומפתיעים. האם גם הפעם יעלו מן האוב עדויות אנונימיות ויצוצו שמועות על מעשים פסולים לכאורה מעברו של
גדעון סער?
