הדוח שפרסם (יום ד', 30.6.21)
מבקר המדינה,
מתניהו אנגלמן על השלטון המקומי, בדק באופן נרחב בין היתר את רמת ואיכות שירותי האונליין שהרשויות המוניציפליות מעניקות לתושבים שלהן. ממצאי הדוח לא אמורים להפתיע את כל מי שבקי בעניין, ולו במקצת: המבקר מצא בתחום זה פערים משמעותיים בין רשויות שונות.
הממשל הדיגיטלי הוא נושא קריטי לניהול הרשות המקומיות, וזה הוכח על אחת כמה וכמה במשבר הקורונה ובתקופת מבצע שומר החומות. גם אנגלמן מציין את זה בדוח. בגלל שני אלה, הממצאים של המבקר צריכים להתווסף לערמת שיעורי הבית שמונחים לפתחה של שרת הפנים החדשה,
איילת שקד. היא יכולה ללמוד מפרק זה על מצבן של רשויות רבות בישראל, שחלקן רחוקות כמרחק מזרח ממערב בכל מה שקשור לדיגיטציה של תהליכים וקשר מקוון עם התושבים.
מתאם בין מצב סוציו-אקונומי נמוך לאיכות שירותי הדיגיטל שהיא נותנת
באופן לא מפתיע, יש מתאם בין רמת שירות אונליין נמוכה ברשות מסוימת לבין מצבה הסוציו-אקונומי ורמת כלל השירותים שהיא נותנת לתושבים. שהרי הדיגיטל לא עומד בפני עצמו - הוא כלי בידיה של הרשות. בדרך כלל, ראשי הערים והמועצות מבינים את זה, אלא שיש פער בין ההבנה לבין היישום.
הפער ברמות השירות הוא נייר לקמוס למצבן הכללי של הרשויות המקומיות בישראל. הן עדיין נתפסות כחצר האחורית של הממשל המרכזי. ב-15 השנים האחרונות חיזקה הממשלה מדיניות שקיימת מאז קום המדינה, שדוגלת במינימום עצמאות לרשויות, מינימום תקציבים שיאפשרו להן להתמודד עם בעיות התושבים. זאת, על-אף שבניגוד לפוליטיקה הארצית, הפוליטיקה המוניציפלית יציבה בדרך כלל, וראשי הערים, שבניגוד לממשלה נבחרים בבחירות ישירות, נותרים על-כנם עד לתום תקופת הכהונה.
נגזרת מתפיסה זו באה לידי ביטוי בדוח המבקר: בישראל של ימינו, רק ב-85 מתוך 256 רשויות מקומיות יש מנהל מחשוב. כל יתר הרשויות מתנהלות ללא מנמ"ר וללא אגף מחשוב, ובחלק מהן, למרבה הבושה, אין אפילו תהליכי מחשוב בסיסיים.
תקציבים - ובזבוזים
יש בשלטון המקומי חוסר אחידות ופערים בלתי נסבלים, שזועקים לשמיים. פורום 15 הערים הגדולות כולל רשויות שברובן מתבצעים תהליכים של עיר חכמה - מה שהרבה פחות מתבצע ברשויות הקטנות והחלשות יותר.
כשנדרשים לעניין, התשובות שמתקבלות בדרך כלל מתחילות ונגמרות בתקציבים שהממשלה צריכה להזרים לרשויות, לפחות באופן שווה לאלה שהיא מזרימה לטובת התקשוב הממשלתי. אבל תקציב לא פותר שום דבר. לראייה, בשנים האחרונות שפכה ממשלת ישראל כמעט שני מיליארד שקלים על הפרויקטים של ישראל דיגיטלית. המטרה שלשמם הסכומים הגדולים האלה הוצאו הייתה נכונה ומתבקשת. אבל במבחן התוצאה, אין מנוס מלציין שכנראה שחלק מהכספים היו בזבוז אחד גדול. הממצא של המבקר שלפיו רק 37% (!) מהרשויות מאפשרות לתושבים להגיש טפסים אונליין הוא אחת הדוגמאות לכך. התקציבים אכן הגיעו לרשויות, מנמ"רים נשלחו לקורסים של מובילים דיגיטליים, הוכנו תוכניות יפות - אבל בפועל, המציאות לא משתנה.
נדרש שינוי מבני ותפיסתי
הפקת הלקחים מדוח זה לא צריכה להיות רק ברמת הפרטנית, בתיקון הליקויים שנמצאו בכל רשות, אלא צריכה להוביל לשינוי מבני ותפיסתי בכל מה שקשור לתפקודן של הרשויות המקומיות. צריך להקים מסגרת אחת, מחייבת וסמכותית, שתנחה אותן כיצד הן צריכות להתקדם לעידן הדיגיטלי. נושא העיר החכמה צריך להיות חלק מתוכנית לאומית, שבמסגרתה רשויות חזקות יקצו תקציבים לטובת הנושא לרשויות חלשות יותר, והן ישתפו פעולה.
השורה התחתונה: רמת הדיגיטציה של רשות מקומית היא ראי למצבה ולשירותים שהיא נותנת לתושביה תמורת המיסים שהיא גובה, והיא שמשפיעה על איכות החיים בעיר, על המצב הכלכלי של התושבים ועל שביעות רצונם. התמונה שצייר המבקר היא קריאת השכמה לממשלה החדשה ומהווה עוד יעד לשינוי דחוף.
