הבעיה: לכאורה, על המשטרה יש פיקוח רב והדוק. בתי המשפט מעבירים את פעולותיה תחת שבט ביקורתם, עבירות פליליות מטופלות בידי המחלקה לחקירות שוטרים, כשלים משמעתיים עוברים לבית הדין המשמעתי, התנהלות התובעים המשטרתיים נתונה בסמכות נציב הביקורת על הפרקליטות, אפשר להגיש נגדה תביעות אזרחיות, התקשורת חושפת מחדלים ואף עבירות בשורותיה. אלא שזה רק לכאורה, ולו רק לנוכח העובדה שכל אלו אינם מספיקים כדי לעקור מן השורש חקירות פגומות ובלתי חוקיות, להביא לקיצן עבירות פליליות של שוטרים ובראשן אלימות, ולשפר את תפקודה הלקוי של המשטרה ובמיוחד מול הפשיעה החמורה.

כאשר מסתכלים קצת יותר מקרוב, מתברר שהפיקוח הוא חלקי בלבד. בתי המשפט ערים רק למה שמתגלה לעיניהם, וביקורתם – לעיתים ביקורתם הקשה – אינה מותירה רושם של ממש. מח"ש הפכה לבית קברות לתלונות. הדין המשמעתי הוא בדיחה ועל עבירות מעין-פליליות מוטלים קנסות מגוחכים. נציב הביקורת יכול רק להמליץ. תביעות אזרחיות משולמות מהכיס של כולנו. התקשורת נתפסת בדרך כלל כמטרד שניתן להתעלם ממנו.

הפתרון: לא אחד, אלא שורה של פתרונות. להוציא את מח"ש מהפרקליטות, שכן כיום זהו ניגוד עניינים מובנה: הפרקליטות עובדת בצמוד עם המשטרה, ופתאום צריכה לחקור אותה. מה לעשות עם מח"ש? על זה נדבר בראש הפרק השלישי. גם את הדין המשמעתי צריך להוציא מהמשטרה, וגם בזה נעסוק בהמשך. את נציבות הביקורת יש לחזק בצורה אותה נציע בראש הפרק הבא. השר עמר בר-לב חייב להנחיל תרבות ארגונית לפיה שקרנים יעופו מן המשטרה. בתי המשפט צריכים להטיל חיובים אישיים במקרים קיצוניים של הפרת חוק, נהלים או פקודות. התקשורת צריכה להתמיד בביקורת.

הבעיה: כאשר הוקמה נציבות הביקורת על הפרקליטות, טען שי ניצן – שבהרבה מובנים התנהג כמו יו"ר הוועד ולא כמו המנהל – שהיא מיותרת, שכן הפרקליטות נתונה לביקורת של בתי המשפט ומבקר המדינה ולשכת עורכי הדין. ניצן הצליח במידה רבה לסרס את הנציבות והוביל את הילה גרסטל להתפטר. דוד רוזן חשף יותר שיניים, אם כי במידה רבה מול תביעות המשטרה. ובכל מקרה, גם הוא מוגבל ביכולתו לחקור (רק אם יש תלונה של נפגע, לא בהליך תלוי ועומד, לא בנושאי רוחב, לא בנוגע לשיקול דעת) ובכך שממצאיו הם המלצות בלבד. ועוד נקודה: הנציבות היא חלק ממשרד המשפטים, כמו הפרקליטות.

התוצאה ברורה. הפרקליטות היא גוף עוצמתי, אולי החזק ביותר במדינה, שבמקרים רבים עושה ככל העולה על רוחו. למשל: אינו מציית לזמנים שקוצבים לו בתי המשפט. למשל: אינו מעביר חומרי חקירה. למשל: מגיע להסדרי טיעון מגוחכים העומדים בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון. חלק ניכר מפעולות הפרקליטות (כגון הסדרי טיעון, הסכמים עם עדי מדינה, העברת חומרי חקירה) מבוצעות על-פי הנחיות פנימיות של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה, ולא בהתאם לחקיקה אובייקטיבית שעברה דיון ציבורי.

הפתרון: יש לתקן את חוק נציבות הביקורת, כך שיוסרו המגבלות הקיימות על עבודת הנציב. את הנציבות יש להוציא ממשרד המשפטים, בהתאם למוצע בראש הפרק הבא. צריך לשכור מומחה חיצוני שיעבור על כל הנחיות הפרקליט והיועץ המשפטי, ויקבע אלו מהן ראוי לעגן בחקיקה ראשית או בתקנות באישור הכנסת. גם את הכנתן יש להעביר לגוף חיצוני, כדי שלא תתמסמס במשרד המשפטים, תוך קביעת לוח זמנים להבאתן לאישור הכנסת.

הבעיה: במשרד המשפטים יש כמה וכמה גופים המצויים בניגוד עניינים מובנה וממסדי. המשרד הוא הבית של הפרקליטות, של נציבות הביקורת על הפרקליטות, של המחלקה לחקירות שוטרים, של הסניגוריה הציבורית, של הסיוע המשפטי ושל נציבות תלונות הציבור על שופטים. וכך, אותו משרד מייצג את המדינה המעמידה לדין – וחלק מהנאשמים; מייצג את המדינה המגישה תביעות אזרחיות – וחלק מהנתבעים; עובד בצמוד למשטרה – וחוקר את אנשיה; מופיע בבתי המשפט – ובודק תלונות על שופטים; מעסיק את הפרקליטים – ואת מי שמטפל בביקורת עליהם.

שר המשפטים ומנכ"ל משרדו צריכים להחליט על סדרי העדיפות של המשרד, כולל בתקציבים ובמשרות. את מי יעדיפו? את הפרקליטות, הסניגוריה הציבורית או הסיוע המשפטי? את הפרקליטות או את נציבות הביקורת עליה? את נציבות התלונות על שופטים או את מי שמופיע בפניהם? בנוסף לכך, ראשי רוב הגופים הללו נפגשים בישיבות ובאירועים חברתיים, ויש להם מטרות משותפות כבכירים במשרד המשפטים.

הפתרון: להוציא את כל הגופים הללו ממשרד המשפטים ולהפוך אותם לרשויות עצמאיות, עם בסיס תקציב מובטח משלהן. אפשר לשים אותם במשרד ראש הממשלה, אפשר להקים משרד נפרד לבקרת מערכת המשפט (לשם שינוי, זה יהיה משרד נחוץ), אפשר לפזר אותם (למשל: הסניגוריה והסיוע – למשרד הרווחה, המטפל ברוב לקוחותיהם). העיקר – להרחיק אותם מן הפרקליטות והייעוץ המשפטי לממשלה.

הבעיה: ידועה ומוכרת מזה שנים. למבקר אין שיניים. הוא יכול להתריע, הוא יכול להמליץ, הוא יכול לנאום ולהתראיין; הוא לא יכול לעשות דבר, הוא בוודאי לא יכול להכריח. למעשה, הכלי היחיד שיש לו הוא התקשורת, כי עדיין נותרו כמה פוליטיקאים ופקידים בודדים שאכפת להם ממה שנאמר עליהם. אבל כדי שהתקשורת תהדהד את דברי המבקר, הוא צריך לתת לה שני דברים: שמות מפורשים של האחראים וממצאים ברורים המנוסחים בחדות. כמעט כל המבקרים נמנעו בצורה שיטתית מן הראשון, ומתניהו אנגלמן בורח מן השני.

הפתרון: לתת למבקר שיניים. אפשר לתקן את חוק תביעות ייצוגיות ולאפשר להגיש תביעות נגד גופים שאינם מתקנים את הליקויים. הציבור יכול להיות ער בעצמו להתמשכותם, או להסתמך על דוחות מעקב של המבקר. מובן שחייבים להציב מגבלות שימנעו שימוש מוגזם וזדוני בכלי הזה, אך הוא יכול להיות יעיל.

אפשר גם לקבוע, כי השר/המנכ"ל/המנהל נושא באחריות אישית להימנעות מתיקון ליקויים, בהתאם למדרג החומרה שלהם, ולהטיל עליהם חיוב אישי לפצות את הציבור (כמו במקרים של עבירות תאגידים בתחום איכות הסביבה). אפשר להטיל על כל גוף מבוקר לפרסם מדי שנה דוח על תיקון הליקויים, שיהיה חתום אישית בידי המנהל הבכיר ביותר בו. אבל אני לא תמים. כל זה לא יקרה, כי חברי הכנסת לא יטילו אחריות שהם או חבריהם עלולים לשאת בה בעצמם מתישהו.

הבעיה: לשכת עורכי הדין היא גם הגוף המאסדר של עריכת הדין (נותנת את הרשיונות, קובעת את כללי ההתנהגות ומנהלת את הדין המשמעתי) וגם האיגוד של העוסקים בו (מייצגת אותם מול הרשויות, עורכת כנסים, עוסקת בפעולות רווחה). יש גם ניגוד עניינים בסיסי: הלשכה קובעת מי יהיה ומי לא יהיה עורך דין, כאשר במקביל היא רוצה כמה שיותר חברים כדי להגדיל את כוחה ותקציבה. ולפי רמת עורכי הדין שנכנסים למקצוע בעשורים האחרונים, היא מעדיפה בענק את כוחה-שלה על פני טובת הציבור.

הלשכה מעניקה אלפי רשיונות בשנה, כולל לעורכי דין גרועים וכולל לכאלו שבריאותם הנפשית מוטלת בספק. היא מתקשה מאוד, אם היא בכלל רוצה, להרחיק משורותיה את התפוחים הרקובים. הדין המשמעתי מתנהל באיטיות, ועורכי דין שביצעו מעשים חמורים יכולים להמשיך ולעסוק במקצועם – לעיתים מיד, לעיתים אחרי השעיה קצרה. כל זה קורה במקצוע שהוא ממש דיני נפשות. עורכי דין עוסקים בגורלם של ילדים ומשפחות, בנכסים החשובים ביותר שלנו, בזכויות פנסיוניות וביטוחיות, וכמובן – במאבק בפשיעה לצד הגנה על זכויות אדם בסיסיות.

הפתרון: לאמץ את המבנה של מקצוע ראיית החשבון. הרישוי והשפיטה המקצועית הם בידי מועצה סטטוטורית במשרד המשפטים, בעוד הלשכה היא גוף וולונטרי העוסק בכללים מקצועיים ובפעולות הכשרה, רווחה וייצוג בפני הרשויות. ספק רב אם בעידן של חוק יסוד חופש העיסוק, אפשר להכריח אדם להיות חבר בלשכת עורכי הדין (אני מדבר ברמה העקרונית; החוק אינו חל על הלשכה שהוקמה הרבה לפניו). ספק אם יש סיבה שדווקא המקצוע הרגיש והחשוב הזה, יהיה מאוסדר בשיטות בנות עשרות שנים ובצורה שתוצאותיה רחוקות מלהיות משביעות רצון.

הבעיה: המשטרה ולשכת עורכי הדין אינם הגופים היחידים המנהלים בעצמם את הדין המשמעתי שלהם (אני לא מדבר על צה"ל, שיש לו חוק שיפוט משלו ומערכת משפטית משלו). זה קיים החל מנציבות שירות המדינה, דרך איגודים מקצועיים וכלה בהתאחדויות ספורט. האם זהו מצב תקין?

מצד אחד, צריך לאפשר לעוסקים במקצוע מסוים לטפל בעצמם במי שפועלים בצורה לקויה. הם מכירים את הכללים, הם מכירים את הנוהג, הם מכירים את שיטות הפעולה המקובלות, הם יודעים מה התוצאות של ההפרות. במדינה דמוקרטית בעלת שוק חופשי, יש לשאוף למינימום של התערבות חיצונית, ודאי כאשר עסקינן בגורמים עסקיים ומקצועיים. מצד שני, ניגוד העניינים ברור: האם הגוף רוצה להרחיק ממנו חברים ובכך להחליש את עצמו? האם הוא מוכן להודות שהתגלו כשלים בקרב חבריו? האם הוא יכול לשאת באחריות למחדלים (בהכשרה, בפיקוח) שאפשרו את הכשלים? האם בתי הדין עצמאיים לגמרי, כאשר הם מקבלים את תקציבם ושכרם מהגוף שהוא גם התובע וגם הבית המקצועי של הנתבעים?

הפתרון: אין לזה תשובה פשוטה וברורה. בהחלט ייתכן שיש צורך לבצע בדיקה רוחבית מעמיקה – הן של עקרון הדין המשמעתי הפנימי והן של יישומו הפרטני. לשמוע את הכפופים לאותם ארגונים, את מי שהועמדו לדין בהם, את המייצגים ואת הדיינים. לבדוק את המבנה הנוכחי ואת מידת התאמתו למאה ה-21. לראות מה מקובל בעולם. לבחון האם יש חלופות מעשיות. יכול להיות שהמסקנה תהיה שאין צורך לשנות דבר; אבל את הבדיקה ראוי לבצע.