ב-15 באפריל, היום שבו פינו הבריטים את משטרת נבי-יושע בגליל העליון המזרחי, התגלו ליקויי תקשורת, הבנה ותפקוד, במטה חטיבת ״גולני״ ובמטכ״ל. בין האירועים שדוּוחו על-ידי המפקד המקומי אורי יפה, לבין התגובה הפיקודית עליהם, עברו יותר מעשרים וארבע שעות. ערביי אצבע-הגליל השתלטו ביעילות על משטרת נבי-יושע, ואורי יפה והמג"ד ישראל ליאור יכלו לדעת זאת מדו״חות הש״י, ואף-על-פי-כן תיכננו לשלוח אליה, בו ביום, רק מחלקת פלמ״ח ושתי מחלקות חי״ש, כאילו רק ערבים מעטים מאיישים אותה. אחרי-הצהריים סייר ליאור עם אחדים מפקודיו בסביבות המשטרה, והתרשם שהיא ריקה. לימים אמר: "עד אחרי הצהריים היא הייתה באמת ריקה".¹ אורי יפה סיפר: "קיווינו לתפוס את המשטרה לפני התארגנות הערבים וקיווינו שהערבים המעטים שבה יברחו".² נתיבה בן-יהודה כתבה: "דווקא החי״ש, אלה שבאו מחיפה, היו פנויים קצת בדיוק בזמן הזה, מכיוָן שלא חשבו שלהיכנס למבצר של נבי-יושע זה עניין כזה מסובך. לקחו את התפקיד הזה מהפלמ״ח והטילו אותו על היחידות של החי״ש".³ המא״ז של יסוד המעלה, שלמה גדולטר, סיפר: "נכחתי בהכנות. הזהרתי את ליאור: 'אין ודאות שהמשטרה ריקה, והערבים עלולים להשיב אש'. אמרתי לו שתוכניתו פגומה; הוא יגיע עם פקודיו למשטרה באוטובוסים, האנשים יֵרדו מן הפתחים לחזית הבניין וייתקלו באש. ליאור השיב, 'על-יד המשטרה יש הצטלבות לרמות-נפתלי; הערבים יחשבו שאני נוסע לשם'."⁴

ישראל ליאור כתב: "הפעולה שתוכננה תוך שעות מעטות, נתבססה על טור משוריין, שהיה מורכב משני משוריינים, אשר שימשו את כל היחידות שבגליל, ומשני אוטובוסים משוריינים שתפקידם היה להתפרץ לאחר שהשער הראשי של המשטרה יפוצץ. בשעה 18.30 יצא הטור מחולתה בדרכו לנבי-יושע. היה ליל ירח, שקט שרר מסביבנו והמתיחות הייתה רבה. איש לא הוציא הגה מפיו. טיפסנו, בלי אורות, אל ההר. בסביבות המשטרה לא הורגשה תכונה מיוחדת. נסענו לאט, דרוכים ומוכנים (במרחק) כמאתיים מטר מן המשטרה ירד המשוריין הראשון מהכביש ונתקע בתעלה. הנהג הדליק את פנסיו. והינה ניתכת עלינו מהמשטרה אש קטלנית מרובים ומקלעים, שכיסתה את כל הטור. הלילה הבּהיר סייע לאויב לראות את כלי-הרכב ולכוון יפה את האש. עם פתיחת האש נהרגו מיד ארבעה אנשים ועוד כשבעה נפצעו. ניתנה הוראה לרדת מן האוטובוסים, לתפוס עמדות ולנסות להתקדם לשער, בחיפוי אש שלנו, אך לא הייתה כל אפשרות לכך. האויב הגביר את האש. התחלנו לסגת. אספנו את הרוגינו ופצועינו וירדנו על גלגלים מפוצצים למטה, לאיילת-השחר".⁵

בדו״ח ששלח למשה מן בערב, הסביר אורי יפה את סיבת הכישלון: "לארגון הפעולה ניתנו שעות מספר בלבד; יחידה לא אחידה הורכבה מיחידות רבות ושונות".⁶

סגן מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח, משה קלמן, שכמה מהתוקפים היו פקודיו, העיד: "בטבריה באה עלי כהלם⁷ הידיעה שהמשטרות בגליל, פרט למשטרת ראש-פינה, פונו ונמסרו לערבים, ושבמאמץ להציל את הדרך ליישובי ההר נשלח כוח משולב של חטיבת ׳גולני׳ ו׳יפתח׳ בהיעדרי, ניסה לכבוש את משטרת נבי-יושע ונכשל. הכוח יצא באוטובוסים משוריינים של ׳אגד׳, לא נתקל במחסומים, מצא את הדרך פנויה. כשהגיע אל מול הכניסה למשטרת נבי-יושע ניתנה הוראה ללוחמים לצאת מהאוטובוסים, ולרוע המזל היו פתחי הדלתות מופנים לצד בניין המשטרה, הראשונים שיצאו נורו מיד, ולא הייתה לכוח שלנו ברירה אלא לסגת. הכוח שהתבצר במשטרת נבי-יושע מנה עשרה שוטרים וקורפורל בסך-הכול, ובהתקפה מאורגנת לילית היה אפשר לכבוש את המצודה ללא קושי, אבל לא זה מה שהיה. מיד לאחר התקפה זו הגבירו הערבים את הכוח במשטרה לשבעים או שמונים איש. שחיזקו את הביצורים ופוצצו את הכביש בעיקול. החבלה בכביש מנעה כל אפשרות של שימוש בו".⁸

הניצחון בנבי-יושע הגביר מאוד את הביטחון העצמי של הערבים, והם תקפו את השכונות היהודיות של צפת באותו יום בלילה.⁹ ב-16 באפריל, בשעה 6.30 בבוקר, שלח אורי יפה מברק בהול למשה מן: "צפת מותקפת זה שעות מספר באופן קשה במיוחד. בית-הספר המקצועי פוצץ. התחמושת הולכת ואוזלת ואני מוכרח לספק להם. הדרך היחידה היא מן האוויר. המצב חמור ביותר ומחייב את בואם של עלי¹⁰ וצדוק,¹¹ שיבואו באווירון מיוחד שיוזמן בתל אביב. אם שלך מקולקל. שלח ציוד נוסף בכל דרך אפשרית. המצב בגליל הולך ומחמיר במהירות עצומה. אני מוכרח להעלות כוחות נוספים עם נשק לצפת. למרות הלחץ במקומות אחרים. צריכים להתפנות גם לעניינים כאן".¹²

ב-8.40 בבוקר, 16 באפריל, קיבל מן מיפה דו״ח בהול, עם העתקים לישראל גלילי וליגאל ידין: "בעוד יום או יומיים יפנו הבריטים גם את המשטרה והבסיס הצבאי בראש-פינה. כדי שלא תהיה כאן מפלה קשה שלנו, כדי להשתלט על הדרכים, צמתי התחבורה והמשטרות, הכרח מיד, בתוספת ציוד - לפנות עשרה משוריינים ולהחזיר את הכוחות שירדו לטבריה ולמשמר-העמק".¹³ בצהריים כבר התייאש יפה מן המפקדים הבכירים ושלח מברק ישיר אל כהן וקלמן בטבריה: "עשו הכל כדי להגיע במהירות הגדולה ביותר. המצב הולך ומסתבך ואי-אפשר שהגדוד יהיה בלי שניכם".¹⁴ בשלוש וחצי אחרי הצהריים שלח מברק בהול אל מן, גלילי וידין: "ברגע זה הודיעונו על פינוי משטרת כנען, וכפי הנראה עוד היום תפונה גם ראש-פינה, אין כאן כל כוח, כל היום אני פונה אליכם, בהול, ואין מענה. הגליל עלול להישמט מידינו במשך יומיים".¹⁵

1. ראיון עם ישראל ליאור.
2. ראיונות עם אורי יפה.
3. נתיבה בן-יהודה, עמ' 145.
4. רב-שיח ביסוד המעלה, ב-25 בינואר 1980. השתתפו: שמעון פלמן, שלמה גדולטר ומרדכי ליבובסקי.
5. ישראל ליטואר-ליאור, "גדוד אלון בגליל העליון המזרחי", ב"אילן ושלח – דרך הקרבות של חטיבת גולני", ערך בנימין עציוני, מערכות, עמ' 149.
6. א"צ, לגולני מעודד, 15 באפריל 1948.
7. מדוע "הלם"? הרי היה מידע מוקדם על כך משֵׁרוּת הידיעות של ה"הגנה". ואולי מפקדי הגדוד השלישי של הפלמ"ח וקצין המודיעין שלהם, לא קראו ידיעות מודיעיניות ו/או לא התייחסו אליהן?
8. את"ה, עדות של משה קלמן ב-23 במארס 1966. ראיינה איילת דן.
9. א"צ, לגולני מעודד, 15 באפריל 1948.
10. כינויו המחתרתי של מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח, מולא כהן.
11. כינויו המחתרתי של סגן מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח, משה קלמן.
12. א"צ, לגולני מעודד בהול, 16 באפריל 1948.
13. א"צ, לגולני, הלל, ידין, מעודד בהול, 16 באפריל 1948.
14. א"צ, לעלי וצדוק מעודד, 16 באפריל 1948.
15. א"צ, לגולני הלל ידין מעודד, 16 באפריל 1948.