על פרידות ובתי ספר

פרידה היא אף פעם לא אירוע משמח מיוחד. אולי בגלל זה אני מעדיף שלא להגיע לטקסים ולאירועי פרידה. הרגע הזה שבו אתה מבין שזה כבר לא יהיה אותו הדבר. שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, ולא משנה כמה נבטיח לעצמינו שנשמור על קשר, שננסה, שאולי ניפגש. זה עובד לזמן קצר ואז אחרי כמה שנים נפגשים, ושני הצדדים מבינים שכבר לא.

מסיבת הסיום של כיתה יב'. נפרדים מחברים, ממורים ומחממה של בית ספר אפלמן עם מסגרת ועם מחויבות בעיקר ללימודים - מה שלא כל כך בלט אצלי, ועם חיי חברה טובים. בכל זאת מדובר בי, ככה שלכתוב תוססים זה יהיה רחוק מרחק של אותו טקס סיום אי-שם לפני עשרים וחמש שנה. ובחלוף מחצית יובל, נפגשנו שוב ביוזמה שלי ושל חברה לכיתה. שם פתאום קלטתי שמה שהיה לא יהיה. אלו שאיתם שמרתי על קשר, יהיו החברים שבאמת ימשיכו איתי הלאה אל החיים הבאים של יוסף - בעל משפחה של משברים, של הצלחות. שגם אותו זרקו לבור. ושגם במפגשים כאלו קצרים של אחרי כל כך הרבה שנים, הפערים לא נעלמו והרגשות לא התמוססו.

אי שם לאחר שירותי הצבאי נקראתי למפגש משתחררים של היחידה בבית החייל בבאר שבע. דיבורים, נאומים, חלוקת מגן הוקרה, ובעיקר שתיקה ארוכה. חיילים שלא מזמן עוד לבשו מדים וחלקו יחד שלוש שנים של תורנויות שמירה וניקיונות מגורים. משפטי רס"ר תרתי משמע, ומסדרי יציאה של יום חמישי. חיילים שלא החליפו איתי מילה במשך שלוש שנות שירות, אז מה ישתנה אם פתאום ניפגש באיזה טקס? "שלום שלום ואל תבוא לי בחלום". שם הבנתי שמי שהיה הוא לא שיהיה, ומי שנשאר הוא שיישאר, וכמו בתיכון גם כאן אפשר לספור את זה על יד אחת.

הניסיון להיפגש עם חבר טוב מתקופת הטירונות והקורס הצבאי, התנקז לרגע הזה שנפגשנו בלוד ולא ממש הצלחנו להרים שיחה. הרגע הזה שבו פגשתי בקצין שהיה חבר טוב ואף השתתפתי בחתונה שלו, ואין לי מה לומר לו. הוא מצידו ניסה להיזכר ולא הצליח. יותר מיומן כנראה. הפרידה מצוות בית הכנסת המקומי שבו התנדבתי, כמו הפרידה מחברים לספסל הלימודים שאיתם למדתי שלוש שנים וחלקם חמש. מסיבת יום הולדת גדולה שלקח לי פעמיים כדי להבין שאין מה ואין על מה יותר. מה שהיה כבר לא יהיה. מי שנשאר נשאר ומי שלא לא. וגם עם מי שנשאר השיחות הולכות ומתמעטות.

ברכת סיום

הוואטסאפ פתר הרבה מועקות, והפייסבוק פותר אותך בלייק אחד קטן. לייק של "אני כאן מה קורה נשאר בקשר עד יום ההולדת הבא". זה קצת יותר מורכב עכשיו כשיצאתי לחל"ת מהפייסבוק. זה קשה להיפרד מאנשים שכבר לא תשוב לראות. הרגע הזה שבו אתה צריך למחוק את איש הקשר הזה מהטלפון שלך כי הוא כבר לא יענה לך. הוא כבר לא יכתוב לך. הרגע הזה שבו צריך ללכת ולעיתים לא להסתובב לאחור. זה קשה וזה קשה שבעתיים להסביר את זה לבנות שלי.

איך מסבירים להן שהנה השתתפנו במסיבת הגן שלכן, ובשנה הבאה תשבו על המרפסת עם ילדים אחרים וחברים אחרים. שתצטרכו להתחיל שוב מחדש. בורא עולם ברא את הילדים ככאלו שיכולים ליצור לעצמם חברויות במהירות שלא כמו המבוגרים. היכולת הזו לצאת לחצר להציע חברות ואז כאילו מכירים שנים. איך מסבירים לילדות שלי שהגננת תמשיך מכאן לעוד מחזור של ילדים, שהמורה שליוותה אותן בכיתה אלף ובית, חוזרת ללמד שוב את כיתות אלף ובית, והן כבר יצטרכו להמשיך לבד עם מורה חדשה? איך מסבירים לילדות בנות עשר ושמונה שבית הספר שלהן נסגר. הגעתי למסיבת הסיום שלהן בשבוע שעבר, ויחד עם הרב סיטבון הרגשתי את מה שהוא מרגיש. הוא התבקש לשאת ברכת סיום ונחנק. איך מסכמים חמישים ומשהו שנות בית ספר? איך מסכמים עשרות שנים של עבודה כשיום אחד הכל נסגר וכולם הולכים. באוזניי יכולתי לשמוע את מה שהקירות שם שמעו וספגו במשך חמישים ומשהו שנות קיום.

את הצחוק, הבכי, הצעקות ובעיטות הכדור. דורות של תלמידים שהם כבר הורים ואפילו סבים וסבתות. דורות של מורים שהתחילו אי-שם לפני חמישים שנה, כשדימונה עוד בנתה בבתי אבן, כששיערם היה שחור. בימים שלא הכירו מונחים כמו "תורני", "הפרדה", "מגזר". כשעולים ממרוקו, טוניס, אלג'יר והודו הגיעו למדבר הזה והתחילו משהו חדש. איך מסבירים לילדות שלי שגדלו על המותג הזה של בית ספר אלפסי שלא רק שהוא נסגר ועובד למקום אחר, אלא שגם השם כבר לא יישאר. בילדותי היו לנו שלושה בתי ספר ממלכתי דתי. האחד "מקור חיים" השני "בן עטר" בו למדתי, והשלישי "אלפסי".

בית ספר שלא פעם נתן לי פייט רציני בחידונים עם תלמידה בשם אודליה פולק. איך מסבירים להן שכל זה נגמר ומכאן הן עוברות למקום אחר, עם מורות חדשות עם חברות חדשות עם משהו חדש. משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו. איך מסבירים להן שבשנה אחת הן עשו כאן היסטוריה. שנת קורונה, מבצע שומר חומות, וסגירה של בית ספר. כל זה על כתפי בנות קטנות שעדיין צריכות ללמוד שפרידה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.