מָרקֶר באנגלית הוא רָשָם, סָמָן, בוחֵן, מצייֵן, ואם מוסיפים לו את ה'-הידיעה ד' מרקר - אז הוא עושה את כל הדברים האלה. הוא לא. זאת הפעם השלישית במהלך שני עשורים שאני כותב את הבלוג, שאני עוסק במגזין זה "לכלכלה ועסקים של ישראל" בהוצאת עיתון הארץ. בפעם הראשונה שכתבתי על העיתון היה ב-13 בינואר 2008 בפוסט שכותרתו "להיות שם - דה מרקר - האוורסט של ההון, הדחף להגיע לאלדוראדו של ימינו".
סקרתי את ההיסטוריה של המגזין, במסגרת הארץ, שזורה בצבעי טכניקולור, עם הקדמה ארוכה, עד שהגעתי לאמירה כי "לציבור הלא דתי יש עגל זהב בדמות "דה מרקר". אביא את הקטע המסכם את הרשימה, שמסביר את הכותרת "להיות שם" כשם הסרט של יז'י קושינסקי:
"ההבדל בין "דה מרקר", לבין, לדוגמה, ה"וול סטריט ג'ונרנל" - האורים ותומים של שוק ההון האמריקני, הוא בריחוק - distance. אמריקה היא ארץ גדולה בכול מובן שהוא, ובניו-יורק נמצא ה-Stock Exchange. אצלנו, מכול המקומות, הוא שוכן כבוד ברחוב שנושא את שמו של אביה הרוחני של הציונות - אחד העם. בדרך אל, או מ-שוק הכרמל. בכול מקרה, מבחינה זאת התופעה דומה למה שראיתי ביוהנסבורג בעת ביקורי בדרום אפריקה, בשלהי שנות השבעים. הסֶמֶל, המונומנטאלי החי והנושם להשפלה, לעוני ולגזענות באותה עת, היה Soweto.
ולאחר שביקרתי ברובע הפחונים ליד נמל התעופה של יוהנסבורג, תהיתי מדוע רובע זה אשר החושות שלו, בתי הקרטונים והפח, עפו כאשר המריא מטוס, לא זכו לתואר המושפל הזה. התשובה היא כי שכונת הפחונים רחוקה מלב העיר. סווטה נושקת ליוהנסבורג הזוהרת, להיפודרום של מרוצי הסוסים, לצריחים של הבתים המפוארים. זה על יד זה, מתחככים, רואים, מריחים. גם הם רצו "להיות שם", במרחק פיסי קטן, אך אנושי-אדיר.
ככה "דה מרקר". הכל נוצץ, הכל זהב, אלדוראדו של ימינו. הא ראייה. בזכותו, הארץ הוא העיתון היחיד בישראל אשר צמח, בניגוד לעיתונים אחרים. כולם רוצים להיות שם. רוצים ולא יכולים".
להיות כאן
לפוסט היו כתריסר תגובות, רובן אוהדות ומחמיאות. אבל לי המחמאה הגדולה ביותר הייתה ההזמנה של העורך הראשי והמייסד של המגזין "גיא רולניק". גיא הוא צעיר ממני ב-40 שנה, אבל כבר אז, והוא בן 39, הייתה לי הערכה רבה וגם כבוד כלפי האיש הזה, שבו ראיתי את אחד המשפיעים על סדר היום הכלכלי חברתי של המדינה. בינתיים הוא הרחיב את המניפה שלו בכך שהוא שימש כמנוף למחאה החברתית הגדולה, הבלתי נשכחת, של 2011. הוא ממשיך במסע הזה, בהתמדה ובנחישות עד עצם היום הזה, במגזין השבועי, והוא כבר לא עורך המגזין אלא, בין היתר, פרופסור באוניברסיטת שיקאגו.
אז הוא הזמין אותי לחדרו במערכת הארץ, ומצאתי לפני אדם צעיר ממושקף בחדר קטן, מאוד צנוע, ועל השולחן שני מסכי מחשב. על אחד היה הפוסט שלי ועל השני היו ההערות שלו. הפגישה נמשכה כשעה ומעלה ולמעט כמה נושאים שהוא העיר והאיר, והוא עשה זאת כפרזנטור סוּפֶר דוּפֶר, לא יצאתי כחוזר בתשובה למה שכתבתי. פה ושם שוכנעתי. את התגובה, כמתבקש, הבאתי באחד הפוסטים הבאים. עם זאת, יצאתי מן הפגישה בהרגשה שלפָנָי לא רק אדם בקיא מאוד בענייני כלכלה ומשק שבהם ידיעתי מעטה, אלא רגיש מאוד בנושא החברתי. בהקשר זה, אני, כפי שרגיש לענייני הפרט והחברה וגם כבוגר החוג לסוציולוגיה במסגרת ה-מ.א שלי ב-New York University - דרכתי כבר על אדמה מוצקה יותר. בלימודים עשינו היכרות עם תורתו החברתית כלכלית של לואי ברנדייס, שופט בית המשפט העליון של ארה"ב, הוגה חברתי ויועץ לנשיא רוזוולט ב"ניו-דיל" שלו.
ברנדייס היה יהודי גאה וציוני מסור, אך הוא שימש כאיקון הלאומי, ועם הימים - הבינלאומי, של הדפוקים. משום כך לא באה לי כהפתעה שרולניק במאמרים השבועיים שלו, מרבה לצטט ולהתייחס לברנדייס כאל האדמו"ר שלו. תחושה זאת לגבי רולניק התעצמה אצלי, שלוש שנים לאחר מכן, באותו אירוע היסטורי של המאבק החברתי ב"עצרת המיליון" ו"אוהלי רוטשילד" בשנת 2011. מאז רולניק לא מרפה, ואת מאמריו השבועיים אני קורא בשקיקה. נושבת מהם הרוח העזה הברנדיייסית במאבק למען הצרכנים ומערכה ללא חת במונופולים והקונגלומרטים. רולניק, כאמור, כותב במוסף השבועי. ואני מדבר על המוסף היומי. ואני - הוד מעלתו, הקורא הפשוט והמנוי, קרוב לשבעה עשורים, שהעיתון הוא בראש וראשונה אמור להיות בעבורו.
Above my payroll
זה ביטוי באנגלית למי שמודיע לזולת או לאחרים כי בהיבט זה, או בנקודה זאת, הסוגיה שייכת לדרג בכיר יותר, כזה שמשכורתו החודשית היא לפחות בעלת 6 ספרות. במילים אחרות, זה בשבילי "הוך-אקונומיקס", מעל לראש שלי. בהכללה, בוודאי שאין נושא בעיתון או במדיה בכלל שאינו נוגע לנו, גם אם הוא על איזה אי-מרחוק. כולנו על אותה פלנטה קטנה. אך מה שקורה זה, שקורא כמוני, שמן הסתם נמנה עם רובם המכריע של קוראי הארץ והם, איך נאמר, קצת מעל לממוצע, ולהם נועד העיתון ולאו-דווקא לשועיי הכלכלה ומומחיה. יש להם פורומים וביטאונים גם משלהם.
אני כבר לא מדבר על המדורים השיווקיים ועל המוספים השיווקיים. זאת פרסומת סמויה שלעתים יעילה יותר מזאת הגלויה. שכן, החומר בהם שמיועד לקורא הפשוט, לעתים קרובות מעניין יותר בכל הנוגע להבנת הכתוב, מאשר בד'מרקר. ואני גם לא מתייחס להיבט העיתונאי בתחום הכלכלי, שכן מדובר במקטע שאני לא בקיא בו. אך העובדה שהוא חלק מן העיתון ובעבורו אני משלם כמנוי הוא מיועד לי כקורא ושכזה אני מתייחס אל המוסף.
בטיוטה הראשון רשמתי, כדוגמה, את הכותרות של הגיליון מן ה-1.7.2021, אך בשל אורך הפוסט מחקתי את הקטע. בשורה התחתונה, גם אם אותו גיליון לא משקף בדיוק את כלל המהדורות, הרי מבחינתי, כקורא מתמיד - אני מעלעל בדפי הדה-מרקר ושם אותו הצידה. מתוסכל שלא נהניתי מן הקריאה, והכתוב לא דיבר אליי, אך לפחות שבע רצון שחסכתי זמן.
בטיוטה השנייה גם מחקתי מספר רעיונות שהעליתי ואשר הכותרת שלהם היא הנושאים החשובים לאזרח, הדרכים שבהם הוא כפרט או כקהילה יכולים לעשות כדי לשפר את המצב או לפעול נגד סיאוב ושחיתות שלטונית, לרבות הון-שלטון-עיתון. עם זאת יש נושא שמעניין אותי כשורד שואה ואני משער שמאות אלפים צאצאים של שורדי שואה.
מה לא היה
אני מרבה לכתוב פוסטים שנוגעים לשואה ואולי זה, לפחות בין השאר, רפלקסיבי מאחר שבמשך יובל שנים לא עסקתי בנושא משום היבט שלו, למעט במקצת הזמן במשפט אייכמן. משהתחלתי לעסוק בנושא עשיתי זאת רק מן ההיבט הערכי ולא החומרי. בין השאר משום שבתחום הזה היו אנשים עם קבלות רבות ומומחיות הרבה יותר גדולה משלי. אבל אישית ישנם היבטים חומריים שחשובים לי.
כאשר חודשיים לאחר הכיבוש הנאצי בנובמבר 1939 התבקשה המשפחה לפָנות את הבית "זמנית" כדי לשכן בו מפָקֵד צבאי, של הוורמאכט או ה-אֶס אֶס, למעט קצת מטלטלים חיוניים שלקחנו אתנו לבקתה, לשבוע שבועיים, הכל נשאר בדירה. כל כלי הבדולח והחרסינה הסינית, סכו"ם הכסף, מזכרות יקרות ערך, עדיים שונים, למעט יהלומים, הפרוות ודברי ערך אחרים. אלה נשארו בדירה או במרתף הבית בהנחה שתוך ימים או שבועות נחזור לשם. השווי שלהם הוערך ברבבות דולרים - סכום נאה בימים האלה. כמובן שלא חזרנו לביתנו. כל חפצי הערך הניידים נשדדו על-ידי הפולנים המקומיים זמן קצר לאחר הפינוי. אבל הנדל"ן של הסבים שלי נשאר. ולכן נושא הרכוש היהודי בפולין נוגע לי אישית. אני אחד היורשים ואני עדיין חי וזה שייך לי. אבל יש דורות שני ושלישי שגם הם יורשים בפועל לרכוש של אבותיהם בפולין.
בית המשפחה בכיכר העיר 1985
עמדת ממשלות פולין מאז המשטר הקומוניסטי לאחר המלחמה, ועד ימינו כשפולין חברה באיחוד האירופי, להשתלט על הרכוש ששייך לי וליורשים אחרים, בין במישרין ובין על-ידי תפיסת הרכוש על-ידי יחידים, מקוממת אותי. היא צריכה לקומם כל יהודי, כל ישראלי, כל אדם חופשי, כל מדיה - שכן מדובר בשוד לאור היום. אלה לא "הברונים השודדים" זאת המדינה השודדת. בית הנבחרים הפולני כבר קיבל החלטה ששמה קץ לתביעות על רכוש, ובבית העליון - הסנאט - יתחיל השימוע היום.
זה כסף, הרבה כסף!
ולאלה, אשר בעיתון הארץ, בפרשנות או בקביעת "עובדות", נזקקים לחוקי התיישנות מול הביקורת על החוק החדש, יש לי סיפור קטן. ביקרתי בפולין לראשונה בשנת 1985 כאורח הטלוויזיה הפולנית, ביוזמת אחד מבכירייה, כאשר פולין הייתה בשליטה קומוניסטית. בין היתר ביקרנו, רעייתי ואני במקום שעמד הבית שלנו ושני האגפים שאף הם היו שייכים לסבים. הכל עמד על מכונו. מאז, נהרס הבית החזיתי, מסיבה כלשהי, אך הקרקע בלב כיכר העיר והאגפים נותרו. הביקור השני, לפני חצי יובל, היה כשפולין השתחררה מן העול הסובייטי. סיפרתי לעמיתי בטלוויזיה הפולנית שהיו למשפחה כמה בתים בעיר הולדתי זדונסקה וולה. האיש קישר אותי עם משרד החוץ. כאשר שאלתי את איש משרד החוץ מה הוא מציע, הוא ענה שהנושא שייך לרשות המוניציפלית. מכיוון שהתקבלתי על-ידי ראש העיר של זדונסקה וולה, בשל היותי נכד לראש הקהילה בשעתה, סיפרתי לו כי הופניתי על-ידי איש משרד החוץ אל רשויות העיר בעניין הרכוש. הוא פרץ בצחוק. כששאלתי אותו מה הבדיחה הוא השיב כי ההפניה אליו היא הבדיחה.
וזאת הייתה והנה אחת הבדיות שנמשכות לא 70 שנה, כפי שמציין החוק החדש, שבפועל לא משנה מאומה, אלא מסכת של החרמת רכוש ושל כחש ומרמה שראשיתה בחוק נאצי וסופה בחוק בפולין החופשית. ועוד פרט שמשום מה לא מוזכר בתקשורת שלנו בהקשר של פולין. אני שנולדתי בפולין, האזרחות שלי נשללה. לפי אחד התיקונים בחוק האזרחות הפולני: אדם בגיר, שנרשם (גם אם לא שרת אף יום) לצבא זר, עבד במשרה ציבורית כלשהי מחוץ לפולין, ואפילו ללא מדינה, למשל בפלשתינה, או קיבל אזרחות זרה לפני כניסת החוק לתוקף ב-1951 איבד מיידית את אזרחותו, הוא, אשתו וילדיו עד גיל 18. חוק קומוניסטי מתועב זה, לא שונה על-ידי ממשלות פולין החופשיות מאז. גם לא זאת האחרונה שמצהירה על עצמה כתומכת נמרצת בישראל ונעלבת עד עומק הלב של אימא פולניה על הביקורת שנמתחת עליה. רבבות מיוצאי פולין שירתו בצה"ל בין 1948-51. לא אכנס לסיבות של חקיקת חוק דרקוני זה. אבל פן אחד של הסיבה והפועל היוצא, הוא המכשול של מי שנטול אזרחות פולנית לתבוע רכוש. במשך שנים סוגיית הרכוש הייתה מקור לא אכזב לעורכי דין ישראלים ופולניים. פה ושם הוחזר רכוש או חלקו, אך ברוב המקרים המאמצים כשלו.
ואני המיקרו. במאקרו מדובר, בערכים של היום, בעשרות מיליארדי דולרים של רכוש פרטי, שהם הרוב המכריע, ושל הקהילה, שהם החלק הקטן. הטיעון כי הרכוש הקהילתי הועבר לקהילה, אף הוא בדיחה. אין קהילה יהודית בפולין. ואם זאת קיימת בָּשֵם, היא בשֵרוּת הממלכה-מהלכיה, שיטותיה ותככיה. פה ושם יש התאגדויות שפועלות על בסיס מקומי.
לא שמתי לב כי דה מרקר, שעוסק בעניינים כלכליים, לעתים בפן של עוולות לפרט, עוסק בסוגיה זאת. ומדובר לא רק ביורשים, כמוני שמכירים את הרכוש אלא בצאצאים לאלפיהם שהם היורשים החוקיים והם אזרחי המדינה הזאת. בכנס של ניצולי שואה, תחת הכותרת "תקומה", שנערך ב-24 ביוני בית הבימה בתל אביב, השרה לשוויון חברתי, מירב כהן, שהטיפול בניצולי שואה הוא באחריותה, התייחסה למאמצים שנעשים כדי למנוע את העברת החוק בבית העליון הפולני. אבל לא היו שם עיתונאים. זה לא מעניין. אני לא מתייחס להיבט הלאומי בכול הנוגע להיקף מטבע חוץ שהיה זורם למדינה שזקוקה לו אילו הטיפול היה בשלב מוקדם יותר ובנמרצות יתרה. זאת משום שהמדינה מעולם לא עסקה בזה מכיוון שאינטרסים כלכליים וביטחוניים שוטפים שבינה לבין פולין האפילו על סוגיה זאת. זאת הסיבה ואין בלתה. המדינה, בפועל, אף כי בצורה לטנטית, שיתפה בכך פעולה עם ממשלות פולין בנושא הרכוש היהודי. וגם סוגיה זאת הייתה ראויה למאמר תחקירי בעיתון שמתבשם בגילויים של שרירות שלטונית.
השליש החסר" מהסכם השילומים עם גרמניה.
מן המוסכמות הוא, בקרב היסטוריונים וחוקרי השואה, כי הסכם השילומים עם גרמניה בשעתו היו בו יותר חורים באשר בגבינה שוויצרית. בשעה שהשילומים לממשלת ישראל, שאף הם נועדו לקליטת הניצולים ולרווחתם, אף שהשימוש בהם היה לכלל אזרחי ישראל היה סביר, הפיצויים לשורדים זעקו לשמיים. אם בכלל יש פיצוי לאובדן עצום שכזה. אך עם הזמן התברר שיש עוד חורים גדולים בביצוע הסכם השילומים, הפעם בשל אירועים פוליטיים כמו איחוד בין גרמניה המערבית לבין גרמניה המזרחית שהייתה נתונה תחת שלטון קומוניסטי. כתבתי על כך פוסט בשעתו. עם חתימת ההסכם בראשית שנות ה-50 דרשה ממשלת ישראל שילומים בסך מיליארד וחצי דולר אמריקני. הסכום היה אמור להיות משולם בחלוקה בין שני חלקי גרמניה דאז, שני שלישים - כמיליארד דולר - תשלם גרמניה המערבית הפדראלית, ושליש נוסף, כחצי מיליארד דולר, תשלם גרמניה המזרחית שנשלטה אז בפועל בידי הסובייטים.
גרמניה המערבית שילמה את חלקה בהסכם, אולם חרף מספר בקשות מטעם ממשלת ישראל, בתחילת שנות החמישים גרמניה המזרחית, ומאוחר יותר בתחילת שנות התשעים, לאחר האיחוד, גרמניה המאוחדת לא שילמה את חלקה של מזרח המדינה. חלק זה - השליש החסר מהסכם השילומים - מוערך כיום בכ-17 מיליארד דולר. את החישוב ערך הכלכלן האמריקני סידני זבלודוב.
היוזמה לתביעה מגרמניה באה מצד אהרון מור, מרצה ומומחה בתחום ופעיל בנושא. בסוף ינואר הגיש עו"ד גלעד שֶר, אחד מהמשפטנים הבולטים בתחומי המשפט המסחרי, הציבורי והמנהלי, עתירה לבג"ץ בשמם של תשעה עשר עותרים, יחידים וארגונים, המבקשים לחייב את המדינה לנמק מדוע אינה פונה לממשלת גרמניה לקבל את השליש החסר מדמי השילומים. על ממשלת ישראל חלה חובה לפנות לשלטונות גרמניה בתביעה לתשלום "השליש החסר" מהסכם השילומים. היעדר פעולה מצד הממשלה בנושא זה לוקה בחוסר סבירות קיצוני... מדינת ישראל ראתה את עצמה כמצווה לתבוע מגרמניה את השילומים שהיא חייבת כלפי העם היהודי בכללותו ויהי זה בלתי סביר באופן קיצוני מצידה להתכחש כעת למשימה זאת".
המדינה הייתה אמורה להשיב עד סוף חודש מרס. אך בשל בעיות, לרבות נושא הקורונה, היא ביקשה השבוע לדחות את התשובה לראשית יולי. פרקליטות המדינה ביקשה ארכה נוספת של 30 ימים להגשת התשובה, כלומר ראשית חודש אוגוסט. משרד עו"ד גלעד שר הודיע על הסכמה ובתנאי שזו הדחייה האחרונה. לא ד'מרקר, ואם הזיכרון עומד לי, גם לא עיתון הארץ, לא ראו לנכון לעסוק בנושא, אפילו לא כידיעה. פיצוי בשל זוועות השואה. נושא ארצי מאוד. מי כמו הארץ אמור היה לסקר את הנושא. אלא שהוא מתנשא לגובה הכוכבים. שם אנו לא נמצאים.
הערת שוליים. לאלה מן הקוראים שכותבים, או אומרים לי, שאני מרבה לשבח את הארץ, גם באופן שוטף וגם בהדגשה בראיון ב"עין השביעית" - הנה תזכורת שאני גם מותח ביקורת על העיתון וד'מרקר הוא חלק ממנו. כשם שהוא ראוי לשבחים, במקומם, כך הוא נתון לביקורת. גם אותה הוא מרוויח ביושר.
