ריבלין - אנטומיה של טרחנות

בכל פעם כשראובן ריבלין (רובי) מופיע בטלוויזיה אני נזהר שלא לפזול הצידה לעבר אשתי מחשש ששנינו נתפוצץ מצחוק. בכל זאת נשיא המדינה. לא סטנדפיסט.

זה התחיל בימים הטרום נשיאותיים שלו כשהוא נהג לפתוח כל שיחה או ראיון ברדיו ב"בוקר טוב מירושלים". הטרחנות המעייפת הזו.

ומסיבות סיום הנשיאות. והקול הנשבר. ונחמה האהובה מהמושב שגם אני אהבתי. האם הוא לא דחף אותה יותר מדיי לקידמת הבמה - משל כדי להפגין: הנה תראו, לי יש אישה שפוייה? חבר שואל.

והפנקסנות עם בנימין נתניהו (ביבי). מי התחיל? צריך לשאול את הגננת. ולעזאזל הממלכתיות - אם אפשר לבזות ולהתבזות בשיגור המנדט להרכבת הממשלה באמצעות שליח.

למי להשוות אותו? רק לעצמו. פעם הוא דיבר על "כנופיית שלטון החוק". וכשתיקי החקירות נגדו נסגרו הוא אמר שאין לו סיבה לחגוג כי לדבריו: "איך אפשר לחגוג כשאני יודע שיש המון אזרחים שלהם אין יכולת להתמודד מול מערכת הרשע הזאת?!?

ומה נשאר מכל הדברים הללו? כלום ושום דבר. האם הוא ניצל את מעמדו כנשיא כדי לדאוג לאותם "המון אזרחים" שהוא מקונן על מר גורלם בחקירות? נאדה. האיש המציא את עצמו מחדש בקפיצת פליק פלאק פלוס צוקהרה לאחור וקיבלנו נשיא מהניילונים לתפארת המדינה וירושלים.

ומה יהיה עלינו עכשיו אחרי שכך נעזבנו לנפשנו? האם יצחק הרצוג (בוז'י) יוכל להיכנס לנעליים של רובי?

אבל אנחנו לא הולכים בגדולות. תנו לנו נשיא בלי קול נשבר, כזה שאיננו מלא מעצמו עד להתפקע, ובלי אגו שמסתיר לו את הנוף, ואנחנו מסודרים.