מזכרונתיה של מורה חיילת בנגב

לאחרונה פורסם ספרה של מירית גל-עד בשם "מורה חיילת בנגב", בהוצאת "גל-מור" ובעריכת נירית איטנגון. הספר מכיל יותר מ-200 עמודים והוא כולל רישומים ותמונות בשחור לבן ובצבע. הספר חולק ל-17 פרקים ואנחנו, בסקירתנו הקצרה, נתייחס בעיקר אל הפרקים 15-1. בעטיפה האחורית נאמר: "הספר "מורה חיילת בנגב" מוקדש לסיפור התנדבותם של בני הדור השני במושבים הוותיקים בארץ, שנענו לקריאתו של דוד בן-גוריון משדה בוקר וירדו עם משפחותיהם להדריך במושבי הנגב".

הסופרת הייתה במחזור הראשון של מורות-חיילות אשר צורפו לעבודת ההדרכה של בני המושבים בנגב בין השנים 1954 - 1956. מירית גל-עד היא בת מנחמיה וסיימה בראשית שנות החמישים את בית המדרש לגננות ומורים על שם דוד ילין בירושלים וללא הכנה מוקדמת התנדבה למשימה החלוצית - לימוד השפה והמנהגים לעולים החדשים בנגב.

בעמוד התודות שחבה המחברת לאלה שסייעו לה אנו מוצאים את אריק נחמקין, אליהו הכהן, גדליה גל, יוסי שי, יעל מדיני, עובדיה מוראד, וכן נהנתה הסופרת מסיוע הארכיונים של המושבים ובמיוחד של ניר משה, פעמי תש"ז, פטיש, מסלול ועוד. בעמודים האחרונים בספר הביאה גל-עד את רשימת כל המתנדבים מהמושבים הוותיקים שכללו את: נהלל, כפר ויתקין, כפר יהושע, כפר יחזקאל, תל עדשים, כפר הס, כפר חיים, ניר בנים וממושבים רבים אחרים שהיו פזורים במרכז ובצפון.

בעת שהותו של בן-גוריון בשדה בוקר הוא מזמן לצריפו באפריל 1954, בעזרת משה דיין את בני הדור השני מהמושבים ומציג בפניהם אתגר - התנדבות של שנתיים במושבי הנגב. בראשית יוני 1954 הגיעו אלפים לכינוס עם בן-גוריון בו הוצגה תוכנית ההתנדבות במושבים משום הצורך ללמדם להתגונן בפני המסתננים וכן להכשירם לחיי חקלאות בנגב. גל-עד פותחת את ספרה בראיון עם אריק נחמקין, "זקן השבט", הפורש בפניה את שהתרחש מאחורי הקלעים.

התברר כי בן-גוריון היה מאוכזב מתשובת הקיבוצים שהשיבו לו כי "גם להם בעיות ביטחון וחקלאות" ומתגובת הנוער שכונס בזמנו בשיח' מוניס אשר האזין לנאומו הארוך והנלהב של בן-גוריון אך נרתע מליישם את "הירידה לנגב". בני כפר ויתקין היו ממוליכי המהלך ומהראשונים שנענו לקריאת בן-גוריון וביניהם: שלום זוהר, מאיר רבינוביץ, אמנון קפלינסקי, גדליה גל, ראובן יפה, ועמוס הדר. יפה הוא שהעלה את רעיון צירוף המורות והגננות לצוותי המתנדבים. הוחלט שבכל חבורת מתנדבים היוצאת אל אחד המושבים תהיה משפחה עם ילדים, מדריך חברתי, מדריכה, אחות ומא"ז.

האלוף צבי צור לקח על עצמו לקשור בין הצוותים לבין המורות-חיילות. אחד הבולטים בתנועה אז היה ד"ר בן-ישי, שהתרוצץ על ג'יפ מקרטע בין המושבים ביום ובלילה כדי להגיש עזרה. אריק ומשפחתו התיישבו במושב ברוש שאוכלס אז מעולי תוניס ומרוקו. בנות המשפחות שירדו לנגב נשלחו ללמוד בקיבוץ משמר הנגב וחלקן זכרו תקופה זו, מנותקות מהמשפחות במושבים, כתקופה קשה.

שרה ונחום שפריר מנהלל שובצו להדרכה במושב ברוש שם נוצרו בעיות משום שמרבית המשפחות לא באו מרקע חקלאי וביקשו לעזוב לערים. אריק יצר מסורת שפעם בשבועיים התרכזו מדריכי מושבי הנגב בביתו של בן-גוריון בשדה בוקר וסיפרו/דיווחו על חוויותיהם. גדליה גל יצא למושב מסלול והחל לרכז בשנת 1956 את מערך ההדרכה במושבי הנגב.

חיים רכלבסקי ומשפחתו שובצו להדריך במושב פעמי תש"ז שכונה אז "שובל 6" ושאוכלס בידי עולי פרס וכורדיסטן. מיד בבואם איימו עליהם בטענה שבאו לעשות כסף על חשבון העולים והמתיישבים והתגאו בפניהם שהם הבריחו מהמושב מדריך שנמלט לקיבוץ שובל. מבנה המושב כלל 10 דונם לכל מתיישב, והחקלאים גידלו בוטנים וסלק סוכר. כל משק קיבל מהסוכנות עדר קטן של כבשים שנגנבו בכל לילה. משדות המושב נגנבו צינורות השקאה ותוצרת חקלאית.

עוד באותו ערב שהגיע עם חברו הם הוזמנו לחתונה מסורתית שהמוטיבים בה הכו בתדהמה את שני הבנים מנהלל. תמר ובנותיה הסכימו להצטרף לחיים במושב ללא חשמל ומים זורמים. אל השניים הצטרפו הגננת מירה בן בסט ממושב בית חנן ודוד כפרי מכפר הס. כמו-כן רחביה עסק שם בהדברת מזיקים, ומאיה פניני הצטרפה כעובדת סוציאלית. בערבים נפגשו בבית רכלבסקי ושם התייעצו ואף אהבות פרחו.

עד מהרה גילו נשות המושב לתמר שהגברים שלהם לא מפרנסים, שותים לשוכרה ומפסידים כסף במשחקי קלפים. חומת אי-ההבנה צמחה בין מדריכי נהלל לבין המתיישבים. עולי פרס עזבו את המושב והמדריכים חיפשו דרכים להגיע ללב העולים. הוחלט על טיול בן יומיים לקברו של מאיר בעל הנס ליד טבריה כולל נשות הכפר.

העולים ראו את המושב הפורח שהשאירו המדריכים מאחוריהם והבינו שלא באו לעשות כסף על חשבונם. אט אט הצליחו המדריכים לארגן תעסוקה, חיי חברה ושינוי אורחות חיים של המתיישבים בעיקר בכל הקשור לשליטת הבעלים על נשותיהם ובנותיהם הצעירות. בשלהי 1956 חזרה המשפחה לנהלל וחיים רכלבסקי נותר "ידיד הכפר" עוד שנים רבות.

לאחר מכן ממשיכה גל-עד לתאר את המדריכים וחוויותיהם שנקלטו בחלץ, בגילת ובניר משה. היא מדווחת על חוויותיה האישיות ביום ירידתה לנגב כמורה חיילת ועל כך נתעכב מעט. גל-עד יצאה באוטובוס עם חברתה, נושאות מזוודות כבדות ונחושות להעביר את תקופת שירותן בצבא כמורות וכגננות במושבי הנגב. מתוך כ-120 מורות ומורים שסיימו את הסמינר והתבקשו לרדת לנגב נענו לקריאה פחות מאצבעות כף יד אחת.

עוד לפני ירידתה לנגב התנסתה גל-עד בסיוע לעולים חדשים במעברת תלפיות בירושלים. גל-עד ודליה עברו 3 ימי אימון בצריפין ונשלחו לביתם עם תעודה של מורה-חיילת והמתינו לשיבוצם. טרם בואם הספיקו הבנות להשתתף בכנס מתנדבים בבית יציב ושם נפגעו מתחושת ההתנשאות של בני המושבים הוותיקים שזלזלו בטירוניות.

ביום הירידה נסעו הבנות לשובל 1 ושובל 2, אכלו במסעדת "מוריס" בבאר שבע והובלו למושבים על-ידי המא"ז. אריה סימון ראש מחלקת החינוך בבאר שבע, שהיה לאב הרוחני של המורות-חיילות, הפנה אותן לניר משה וניר עקיבא המרוחקים קילומטר אחד מהשני.

הבנות הגיעו ליישוב הבנוי בתי סוכנות ללא צמח, עץ או פרח. דרכי כורכר ואבק ואיש אינו נמצא בשטח. המדריך המקומי הראה להן את בית הספר - שני חדרים זעירים של בית סוכנות קטן והשירותים - בחוץ. הבנות הוזמנו למדריכים במקום יענקלה ולילית על ילדיהם, רותי וישראל מתל עדשים. לדירתם הוסיפו את המא"ז, אורי ברינט, בן כפר הס, דמות גבוה ואתלטית שהקפיד ללכת עם קסקט כמו זה שנהגו לחבוש המלחים בצי הסוחר. הבנות הצטופפו בחדר אחד ובשני התגורר המא"ז ובנו שיטה של שמירה על הצניעות.

חיי היום יום נוהלו בידי צמד הבנות והשותף אלא שהבנות לא קיבלו משכורת ממשרד החינוך חודשים רבים, עד להתערבות של אריה סימון בדרגים הגבוהים. עד אז לוו הבנות כסף מההורים. בתחילה, עם חשכה, הסתגרו התושבים בבתיהם אך לאט-לאט ארגנו הבנות שעורי ערב, ערבי שירה וריקודים והמשפחות העזו לצאת למרכז הכפר. יום "הקרנת הסרט" הפך לאירוע גדול וכולם חיכו למקרין שהגיע עם מכונת ההקרנה והסרט מתל אביב.

על החיילות מורות הצעירות היה להתמודד עם שני אסונות: האחד, מותה של ורדה מכפר ויתקין בעת שנזרק רימון לבית חוגגים והשני: רצח אחד מהמדריכים על-ידי בריונים באחד המושבים. מכיוון שאלה נושאים רגשיים מעיקים חשוב לצטט את הסופרת בכותבה על נושאים אלו. ב-24 במרס 1955 אירעה התקפת רצח חבלנית על החוגגים במושב פטיש:

"אותו לילה היה אפל במיוחד. כזכור, חשמל עוד לא הותקן במושבים החדשים בנגב, ומנורות לוקס האירו את מקום החגיגה. לאחר אכילה ושתיה כדת, יצאו החוגגים במחול. בתחילה רקדו ריקודי עם כורדיים מסורתיים, ואת הרוקדים הוביל גבר ובידו המורמת נופף במטפחת קטנה. אחריו בשורה ארוכה ומתעגלת התנהלו בקצב אחיד הרוקדים".

ורדה פרידמן, הצטרפה לרוקדים הגברים והתמקמה בתחילת השורה. דליה רסין, שהייתה מורה-חיילת בפטיש הצטרפה לסוף השורה. מרחבת הריקודים ומסביבותיה נשמעו זעקות וקריאה לעזרה. חלק מהפצועים הובלו לאחד הבתים עד אשר יגיעו האמבולנסים שהוזעקו למקום. ראשונה הוצאה ורדה פרידמן שכולם קיוו שיצליחו להצילה. דליה והפצועים האחרים הועברו באמבולנסים ובכלי רכב צבאיים לבית החולים "הדסה" בבאר-שבע.

ורדה נהרגה. בשלושת חודשי עבודתה בפטיש כבשה את הלבבות ובמסירותה לעבודה ובהתלהבות שהפגינה בכל נושא שעסקה בו. הבשורה המרה על מותה הכתה את הארץ בהלם. אבל כבד אפף את מושב פטיש ואת המושבים בנגב ובארץ כולה. אבל כבד נפל כפר ויתקין... וגם בשל פציעתה הקשה של דליה רסין ועשרות מתושבי הכפר..."

לפי הסימנים השתתפו בהתקפה ארבעה מסתננים שהגיעו מרצועת עזה כ-17 ק"מ ממושב פטיש. המחבלים אף ריססו את החוגגים ביריות מנשק אוטומטי. תלונת ישראל באו"ם לא התקבלה וישראל הואשמה בהפרות של הסכמי שביתת הנשק. בן-גוריון ומשה דיין ביקרו בבית הוריה האבלים של ורדה בכפר ויתקין ובמושב פטיש והעיתונות בארץ רעשה.

בן עמי מלכימן מכפר יחזקאל ירד ללא משפחתו למושב תדהר וריכז שם את פעילות המת"ח. הוא היה מסור לתפקידו והתרוצץ בין המושבים על-מנת לפתור בעיות טכניות. אבל לפתע נחתה מכה נוספת על המדריכים. וכך כותבת גל-עד:

"שוב ניחתה מכת מוות על תנועת ההתנדבות הצעירה. רק חודשים מספר עברו מאז רצח ורדה פרידמן... בהתקפה של מחבלים על חוגגם בחתונה במושב פטיש, ושוב הלם ותדהמה אחזו בכל. בן עמי מלכימן נרצח. גופתו נמצאה במכוניתו, ראשו ירוי, והוא רכון על ההגה... על גבי משאית של כפרו הוצב הארון בבית תנועת המושבים בתל אביב עטוף דגל הלאום ומלווה במשמר כבוד של המדריכים בנגב ושל אנשי כפר יחזקאל.

בין המלווים היו בן-גוריון והרמטכ"ל משה דיין שלקול קריאתם הלך בן עמי לעבודה בנגב. ...מסע הלוויה המשיך לעמק הגלבוע, לכפר יחזקאל, והארון הוצב בבית העם. הכפר כולו עטה אבל כבד. חברים הקיפו את הארון בצער עמוק... החקירה העלתה כי רוצחיו היו צעירים עולים חדשים, תושבי האזור, שביקשו ממנו טרמפ ועלו על מכוניתו. ביד אחד מהם היה נשק. בן עמי מיהר לעבודתו ולא נענה לבקשתם להכניסם אל היישוב בו גרו.

בלהט הוויכוח שהתעורר נורה ונרצח... הופעתו המרשימה, אישיותו המיוחדת וחוש ההומור המיוחד שלו כבשו לבב. אי-אפשר היה שלא לחבבו. איש גבוהה ורחב כתפיים, יפה תואר, גדול צנוע ואציל נפש.

בשנת 1953 החליטו בן-גוריון וראשי הצבא לרתום את הגדנ"ע לסיוע המושבי העולים. הוכנה תערוכה על מפעלי הגדנ"ע והיא הוצגה לראשונה במסגד הנטוש בבאר-שבע. ואכן הן הגיעו לפטיש, גילת, מי תש"ז ועוד. הבנות הגדנ"עיות גרו במשותף עם הבנות ממושבי הצפון ולימדו קצת גאוגרפיה, תנועה בשטח ואף פירוק והרכבה של כלי נשק.

על-פי גל-עד בגל המתנדבים הראשון לנגב היו כ-287 איש אשר נפרשו ב-19 כפרים. אל המתנדבים הצטרפו כארבעים מורות ומורים שהוצבו גם במושבי פרוזדור ירושלים בגליל ובחבל לכיש. לאחר גל ההתנדבות הראשון הצטרפו לתנועה כ-1,000 מדריכים ששובצו באזורים הנ"ל. גל-עד מעידה שכל מי שראיינה זוכר לעולם את "ימי הנגב שלו" ונקשר לנצח לאנשים ולנוף.

בעמודים האחרונים הכינה הסופרת את רשימת המתנדבים מחולקים לפי המושבים מהם הגיעו החל בנהלל ועד אחרון המושבים הוותיקים במרכז ובצפון. כך למשל מנהלל יצאו 36 מדריכים. ראוי להזכיר שהסופרת הקדישה באהבה את הספר לזכרה של רחליק בצר מנהלל שלחמה במלחמת העצמאות, וסייעה בהדרכת עולים חדשים מתיישבים בנגב.

נראה שמחוץ לתחום לימוד חיי החקלאות הציגו המתנדבים בפני העולים החדשים, שרבים באו על משפחותיהם מהצפון, חיי משפחה וחברה דמוקרטים בהם מקומה של האישה בעבודה ובמשפחה שווה לגבר והיה זה אתגר חברתי חדש וקשה עבור המשפחות שהביאו עמן מסורות וותיקות שלא נהגו כך.