קבוצת קציני צבא בדימוס, צרפתים, פרסמה באפריל ש.ז. מכתב גלוי לנשיא צרפת, לממשלה ולפרלמנט הצרפתי שבו היא מזהירה מפני סכנת הידרדרות למלחמת אזרחים כתוצאה ממחדל ההגירה הבלתי חוקית ומתהליך האסלמיזציה הזוחל שמשנה פניה של צרפת. הקבוצה, המונה עשרים גנרלים, כמאה קצינים בכירים ועוד כאלף אנשי צבא בדימוס בדרגות שונות, זועמת על כך שהאסלמיסטים בזים לתרבות צרפת ולמסורתה שאותם הם מבקשים להשליך אל "פח האשפה של ההיסטוריה", ולמטרה זו הם מנתצים סמלים היסטוריים, מעוותים מושגים היסטוריים - כל זאת כדי למחוק את עברה המפואר של צרפת. המכתב מתריע גם על הסכנה הקיימת בחוסר המשילות הקיימת בפרברים המאוכלסים במהגרים ובקבוצות איסלאם קיצוני, מה שיביא לידי מהומות דמים שתצאנה משליטה.
הבעיה של צרפת, כמו הבעיה של אירופה המערבית בכלל, היא בעיה של זהות קיבוצית. גוף קיבוצי, ויהא זה ברמת השבט, הקבוצה האתנית או לאום מתייחד במאפייני זהות משלו, שאם לא כן מה מגדיר אותו ומבדילו מגופים מקבילים אחרים. מאפייני הזהות, כגון יסוד גזע משותף, שפה והיסטוריה ולפעמים גם דת משותפים, עומדים בבסיס הסולידריות הקיימת בין מרכיבי הגוף.
על אחת כמה וכמה גוף מדיני, ובעיקר אם מדובר בדמוקרטיה מודרנית ולא במשטר דכאני, אינו יכול להתקיים ללא סולידריות בסיסית המאפשרת יחסים קונסטרוקטיביים בין חלקי האוכלוסייה המהווה גוף זה, לא רק במישור המעשי אלא גם במרחב הערכי הציבורי. סולידריות בסיסית מתקיימת ממילא כאשר בני החברה המדינית חולקים מאפייני זהות משותפים אשר משתקפים גם בעקרונות ובערכים מדיניים של אותו גוף. זהו עקרון ההסכמיות שמשמעו לא רק הסכמה על כללי משחק פוליטיים אלא גם הסכמה רחבה על עקרונות יסוד המקיימים את הגוף המדיני. למשל, יש הסכמה כללית בקרב הרוב היהודי במדינת ישראל שהמדינה צריכה להיות יהודית. חילוקי הדעות הם באשר לתפיסת המונח "יהודית" אך לא על עצם ההגדרה. בנוסף לכך ברור כי גוף מדיני אינו יכול להתקיים ללא מסגרת נורמטיבית מחייבת אך כל מסגרת כזו אינה יכולה אלא להישען על עקרון ההסכמיות, כלומר על הסכמה רחבה באשר לערכים ולעקרונות יסוד של הגוף.
נשיא רוסיה פוטין מבטא תזה זו בהצהרותיו ובמדיניותו המתמשכת לחיזוק הלאומיות הרוסית. בנאום שנשא ב-2013 בפורום ולדאי (פורום לחשיבה אסטרטגית שקם על אגם ולדאי ברוסיה) אמר פוטין שמדינות חייבות לעשות הכל על-מנת לשמר את זהותן וערכיהן באשר "ללא הגדרה עצמית רוחנית, תרבותית ולאומית... אי-אפשר להצליח ברמה הגלובלית".
ניתן להניח שככל שהמסגרת המדינית רחבה יותר וכוללת בתוכה מגוון גדול של קבוצות אתניות קשה יותר לשמר סולידריות ונוצר איום על לכידות המסגרת וקיומה. האיום גדל ככל שמגוון הערכים בין כל הקבוצות האתניות מכיל בתוכו ערכים סותרים. זאת אחת הבעיות של
האיחוד האירופי אשר התפתח לכדי מסגרת מדינית שיצרה "אומה פוליטית" על חשבון "אומות תרבות". אלא גם ה"אומה הפוליטית" המשתקפת באיחוד האירופי אינה נשענת על קרקע יציבה בשל בעיית הריבונות הכפולה. אין לאום ללא ריבונות. במשטרים דמוקרטיים הריבון הוא זה שנותן ביטוי מעשי, באמצעות החוק, למאפייני הזהות של הלאום. מבחינה זו המבנה הפוליטי/חוקתי של האיחוד האירופי מהווה בעיה שכן המדינות החברות ויתרו על נתחי ריבונות בתחומי חיים שונים, בעיקר כלכליים וחברתיים, ומסרום לידי המוסדות המרכזיים של האיחוד מה שיצר ריבונות כפולה שהיא בעייתית.
זכויות האדם האוניברסאליות
ובכן, מה הם הערכים המשותפים למדינות האיחוד האירופי אשר מסוגלים להוות מצע לסולידריות הדדית שחיונית לקיומו של מבנה פוליטי זה? האם קיימים מאפייני זהות המשותפים לכל הלאומים המרכיבים את האיחוד האירופי? האם ניתן בכלל לדבר על ערכים אירופיים? מהי "התרבות הצרפתית" שקציני הצבא חרדים להכחדתה?
בהיבט ההיסטורי היוותה הדת הנוצרית הקתולית את הערך התרבותי דתי של אירופה. עד המאה ה-14 בערך הייתה אירופה מאוחדת תחת שליטת האפיפיור, וארצות אירופה היו ידועות כ"ארצות הנצרות", כאשר מסדרי אבירים שונים כגון מִסְדָר הטווטונים מנהלים מלחמות נגד שבטים פגאניים בסְפַר של "ארצות הנצרות". הדת הקתולית עצמה, בניגוד לפרוטסטנטיות שהופיעה מאוחר יותר, היא בעלת אוריינטציה אוניברסאלית, ואין היא מקדשת את הלאומיות. לא ייפלא, אפוא, כי המנהיגים האירופים שחתרו להקמת איחוד הפלדה והפחם ולאחר מכן השוק המשותף, מבשרי האיחוד האירופי, השתייכו למפלגות נוצריות דמוקרטיות (המונח נוצרי-דמוקרטי קיים בפוליטיקה האירופית מאז מחצית המאה ה-19). כך היו קונראד אדנאואר קנצלר מערב גרמניה, אלצ'ידה דה-גספרי ראש ממשלת איטליה ומייסד המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, רובר שומאן שר החוץ של צרפת וממייסדי השוק המשותף, ופול ואן זילנד שר החוץ של בלגיה. לעומת אלה בריטניה האנגליקנית ומדינות סקנדינביה הלותרניות ראו באירופה מאוחדת סוג של אבסורד.
הופעתה של הנצרות הפרוטסטנטית, ולאחריה תקופת ההשכלה, המהפכה הצרפתית ובשורת החילון שהביאה עמה, עליית הלאומיות במאה ה-19 וכן עליית המשטרים הטוטליטריים באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כל אלה החלישו באופן ניכר את המאפיין הדתי, הקתולי בעיקר, של עמי אירופה. לקחי תקופת הפאשיזם והנאציזם ואיימי מלחמת העולם השנייה העלו על נס את זכויות האדם האוניברסאליות, המשטר הדמוקרטי, שלטון החוק, חרות ושוויון כערכים חלופיים במקום הדת, כמאפיינים תרבותיים/ערכיים המהווים מצע משותף למדינות אירופה. לדת נשאר מקום צנוע ומטושטש ומכל מקום המונח "נצרות" נעדר מהאמנות האירופיות אשר מדגישות את חוקי האיחוד האירופי כניטראליים מבחינה דתית.
במבוא לאמנת האיחוד האירופי האחרונה, היא אמנת ליסבון (2009) מוכרז כי "האיחוד האירופי" נשען על המסורת התרבותית, הדתית וההומניסטית של אירופה שממנה התפתחו הערכים האוניברסאליים... של זכויות אדם, חרות, דמוקרטיה, שוויון ושלטון החוק". סעיף ההוראות הכלליות של האמנה מרחיב ומפרט את היסודות הערכיים של האיחוד הכוללים את
כבוד האדם, זכויות המיעוטים, עקרון הפלורליזם, עקרון הסובלנות, סולידריות, שוויון בין גברים לנשים ואיסור הפליה פסולה. את מקום הדת הנוצרית תפסה הדת הליברלית פרוגרסיבית, דת זכויות אדם אוניברסאלית. אירופה ניערה מעליה אבק נצרות אפילו, ואולי בגלל, גידול באוכלוסייתה המוסלמית (יצוין כי חלק מהכנסיות הפרוטסטנטיות באירופה מציגות קו ליברלי יותר מאשר הקתוליות, וממילא הן פתוחות יותר לקליטת מהגרים מוסלמים. זו תופעה שונה באופן פרדוקסלי מהמצב בארצות הברית שם מציגות הכנסיות האוונגליות קו שמרני נוקשה). התנערות זו מהמורשת הנוצרית ניכרת במרחב האירופי הציבורי כמודגם להלן:
בלגיה היא בהגדרתה מדינה דו-לאומית הכוללת שתי קבוצות אתניות - הפלמים דוברי הולנדית והוולונים דוברי צרפתית. כל אחת מקבוצות אלו נהנית מאוטונומיה טריטוריאלית וממוסדות שלטון משלה בתוך מבנה פדרטיבי. כבר לפני קרוב לעשור החליטו הפוליטיקאים הוולונים לנקוט צעד שנועד לטשטש את המרכיב הדתי-נוצרי בתרבות הציבורית השלטת, וזאת, להערכתי, על-מנת לגרוע מהדומיננטיות של הרכיב האתני/אירופי ולחזק את המרכיב המדיני/פוליטי של וולוניה, ובכך להפחית מתחושת הניכור של האוכלוסייה המוסלמית המקומית.
מחווה למוסלמים
במה דברים אמורים? התקבלה החלטה רשמית להסיר מלוח החופשות השנתי את השמות הדתיים-מסורתיים של חופשות החגים הנוצריים ולקבוע כינויים חילוניים תחתיהם: חג "יום כל הקדושים" הפך בלוח החופשות ל"חופשת הסתיו", חופשת חג המולד התחפשה ל"חופשת החורף", חופשת תקופת הלֶנְט הידועה כששה שבועות הכנה לפני חג הפסחא התחלנה ל"חופשת המרגוע" ואילו חופשת הפסחא עצמה הייתה ל"חופשת האביב". הסיבה הרשמית לחילון שמות החגים היא "פישוט אדמיניסטרטיבי". אומנם כבר כמה שנים לפני כן נעשה שימוש בכינויים החילוניים הללו אך רק ב-2013 הם קיבלו גושפנקא פורמלית מטעם השלטונות. הרוח החיה מאחורי רפורמה זו הייתה שרת החינוך של חבל וולוניה מארי דומיניק סימונה, הידועה כתומכת העניין הפלשתיני, ובעברה, כשרה לעניינים בינלאומיים, הזמינה אמנים פלשתינים להציג באומר וצליל את חייהם האומללים "נטולי המים והאדמה".
חילון לוח החופשות הצטרף למחווה אחרת שנועדה להעצים את המרכיב האזרחי על פני זה האתנו-נוצרי: במשך שנים רבות קושטה הכיכר המרכזית של בריסל בעץ אשוח מואר, עשרים מטרים גובהו, שהובא במיוחד מהארדנים לכבוד חג המולד. והנה, ב-2012 החליטה מועצת העיר להביא קץ על העץ, ולהציב במקומו מין מבנה המורכב מרבועים מוארים. מועצת העיר הסבירה כי השינוי הקוסמטי, כביכול, נועד לשוות לעיר מראה אוונגרדי, אך כמה פוליטיקאים מן האופוזיציה כמו גם אזרחים מן השורה הביעו דעה נחרצת שהשינוי היה מחווה לאוכלוסייה המוסלמית של העיר. להוסיף חטא על פשע הוחלט גם להסב את שמו של "שוק כריסטמס" בעיר התחתית של בריסל ל-"שעשועי חורף 2012". מה הפלא? מתוך 11 חברי מועצת העיר חמישה היו מוסלמים, או אנשי שמאל, או גם וגם.
בעיר אברדין שבסקוטלנד שוכנת לה כבוד הכנסייה האפיסקופלית על שם סט. ג'והן, ובשכנותה מסגד. ריבוי האוכלוסייה המוסלמית בעיר גרם לכך שהמסגד קטן מהכיל את כל המבקשים להיכנס ורבים נאלצים להתפלל מחוצה לו. הנהגת הכנסייה והרקטור בראשם העמידו את אולמות הכנסייה לרשות המתפללים המוסלמים לחמש תפילות ביום, וכה אמר הרקטור: "לעולם לא תמצא דבר רע בתפילה. תפקידי הוא לעודד אנשים להתפלל. לא יכולתי לעמוד מנגד כאשר הרבה מתפללים מוסלמים נאלצו להתפלל בחוץ בקור. אילו העלמתי עין מצערם של המתפללים המוסלמים הייתי בוגד בעקרונות התנ"ך המלמדנו כיצד יש להתייחס לזולת".
החלטתו של הרקטור נתמכה על-ידי ההגמון של אברדין, שאמר: "מחווה זו בקנה מידה מקומי הוא בעל חשיבות עולמית". יפה ומרגשת הייתה אחוות דתות זו אילו אופיינה בהדדיות. אך לא רק שאין אף מסגד אחד בעולם שיאפשר לבני דת אחרת להתפלל בתוכו אלא שבעוד ההגמון של אברדין גאה ברגשות החמלה שלו כלפי המוסלמים הנאלצים להתפלל בקור, הוא וכמוהו מעלימים עין ממאות מקרים של רדיפת נוצרים על-ידי מוסלמים כמעט בכל מדינות האיסלאם. הוא וכמוהו טחו עיניהם מראות את הסכנה האורבת להם ולדתם מהנגיסות שנוגסת בהם
התנועה האסלמית העולמית.
מחוות אברדין היא מטפורה להזמנת האיסלאם להיכנס אל תוך קודש הקדשים של התרבות המערבית - אל הכנסייה. הפיכת מבנה כנסייה ישן, שאין צורך בו, למסגד אינו מחזה נדיר שהרי הולכים ומתמעטים באי הכנסיות, אלא שבמקרה אברדין מדובר ביצירת כלאיים בין חזק לחלש, בין החותר בעוז להשליט תרבותו לבין רפה הרצון, יפה הנפש הליברלי שדתו הפוסט-מודרנית מקדשת את ה"רב תרבותיות" וממילא מערערת יסודות קיומם של מאפייני זהות קולקטיביים. בכלאיים כאלה לא תשרור הרמוניה זמן רב. החותר בעוז יביס את רפה הרצון.
מורת רוח
בשנת 862 ביקש נסיך מורביה הגדולה מקיסר ביזנטיון ומהפטריארך של קונסטנטינופול לשלוח מיסיונרים לשם הטבלת בני עמו הסלאבים, שעד אז היו פאגאנים, לנצרות. קיריל ומתודיוס, שני אחים שפיתחו שיטת אלפא-ביתא המשמשת בכתבים הסלאבים הראשונים, נשלחו למשימה זו. שנה לאחר מכן תירגם צמד זה את התנ"ך לשפה הסלבונית המוקדמת והפיץ אותו בכל מורביה (מאוחר יותר הם פיתחו שיטת אלפא-ביתא אחרת למטרות מסיונריות, הידועה עד היום כ"כתב קירילי"). במלאת 1,150 שנה למשימתם של הצמד קיריל ומתודיוס ולרגל האירוע עיצבה סלובקיה, החברה בגוש האירו, ואשר חלק ממורביה הוא היום בשטחה, מטבע שבצדו האחד מופיעות דמויותיהם של שני האחים אוחזים בצלב כפול (שהוא גם סימלה של סלובקיה) והילת קדושה מרחפת מעל ראשיהם, שהרי הם הוכרזו כקדושים מיד לאחר מותם.
החוקה האירופית מאפשרת לכל חברה בגוש האירו לעצב את המטבעות בצד אחד, הידוע כ"צד הלאומי", בעיצוב המיוחד לה, אך כפוף להסכמה של החברות כולן. זאת כדי לאפשר בכל זאת מידת ריבונות, ולו סמלית. והנה גם במקרה זה של סלובקיה הושגה הסכמה, אך תנאי הותנה: הילת הקדושה תוסר מעל ראשי הקדושים. הסיבה לכך לא התפרסמה אך יש להניח כי, בהיות המטבעות הסלובקיות מוצאות דרכן במדינות האירו האחרות, ביקשו המתנגדים להילה להבטיח ניטרליות דתית. אומנם הצלב הכפול שהוא גם חלק מסמלה של סלובקיה נשאר אך כנראה שההילה הגדישה את סאת החשש מבולטות הנצרות באירופה שבה נעלמות כנסיות חדשים לבקרים ותחתיהן קמים מסגדים. בבולגריה, גם היא חברת האיחוד האירופי מצוין יום ה-24 למאי כ"יום הכתב" לציון הפרויקט האורייני-דתי של צמד האחים הקדושים.
החלטת חברות גוש האירו ביחס למטבע הסלובקי עוררה מורת רוח בבולגריה שהיא מדינת האיחוד היחידה בה נהוג הכתב הקירילי. צעד זה עורר בה זיכרונות נוגים שהרי בתקופת הקומוניזם אסרו השלטונות על צייריה ופסליה של בולגריה להוסיף הילה לדמויותיהם של קיריל ומתוודיוס, ועכשיו גם האיחוד האירופי. כך מוותרת אירופה על נתח מהותי ממורשתה ההיסטורית, והרי קיריל ומתודיוס הוכרזו בשנת 1980 על-ידי האפיפיור
יוחנן פאולוס השני כפטרונים, כלומר מגניה השמימיים, של אירופה כולה.
כריאקציה מתבקשת להתנערותה של אירופה ממרכיבי זהותה המסורתיים ולהתחזקות נוכחות האיסלאם בארצותיה, נשמעות בפוליטיקה האירופית בעשור האחרון קולות הדורשים לחזור ולבסס זהות אירופית על אדני מסורת התרבות הנוצרית. דת זכויות אדם הליברלית פרוגרסיבית, על-פי קולות אלה, הביאה על אירופה משבר זהות. יש לחזור ל"שורשיה הנוצרים" של אירופה, או ככותרת מאמר שהתפרסם ב-EurActive, אתר העוסק בענייני האיחוד האירופי ב-31 מאי ש.ז. "אלוהים הוא קונספט".
מאטאו סלביני מנהיג מפלגת "הליגה הצפונית" השמרנית באיטליה שהשתתף בוועידה בפורטוגל במאי ש.ז. למען "פרויקט אירופה אחרת" קרא להקמתו של גוש חדש בפרלמנט האירופי שיכלול מפלגות שמרניות ואשר יפעל למען שימור התרבות האירופית הנוצרית. "בסוגיות מסוימות חייב להיות מישהו בבריסל (מקום מושב הנציבות האירופית-ש.פ.) שיאמר "לא" להשכרת רחם אישה ולאימוץ ילדים על-ידי זוגות הומוסקסואלים" אמר סלביני בהתרסה נגד ההפקרות הליברלית. גישתו של סלביני מבטאת היטב גם את עמדתה של ממשלת פולין בשליטת מפלגת "חוק וצדק" השמרנית. החברה הפולנית מושרשת עמוק בנצרות הקתולית וחלקים ניכרים בתוכה מתנגדים להפלות מלאכותיות ולזכויות להטבי"ם, וממילא אינם מקבלים את ההטפות הליברליות המגיעות מהמוסדות האירופיים המרכזיים.
נתיב השיבה
האפיפיור יוחנן פאולוס השני, הלא הוא יוזף וויטילה הפולני השתדל בזמנו לכלול באמנות האירופיות את ההכרזה על "שורשיה הנוצרים של אירופה", אך לשווא: אירופה הרשמית הניפה את דגל הקתוליות של זכויות אדם ודרשה שבועה לדגל זה מצד כל חברות האיחוד, גם על חשבון העדפות לאומיות פרטיקולאריות וגם על חשבון הקתוליות הנוצרית. דרישה זו סופה היה להיתקל במרי מצד חוגים שמרניים. ביאטה ז'ידלו ראשת ממשלת פולין בין השנים 2015 - 2017 אמרה לאנגלה מרקל קנצלר גרמניה כי הפרויקט האירופי "חייב להיות מושרש בצרכים של קהילות דמוקרטיות ריאליות" - קרי "דמוקרטיות לאומיות".
ממשלת הונגריה הנוכחית צועדת אף היא בנתיב השיבה אל ערכים שמרניים. בנאום לאומה ב-2014 הכריז
ויקטור אורבן ראש ממשלת הונגריה על עיצוב "מדינה לא ליברלית". ארבע שנים מאוחר יותר הכניס אורבן להכרזותיו את המושג "דמוקרטיה נוצרית" בהתייחסו לסוג הדמוקרטיה בארצו. המעניין הוא שכאשר החל אורבן את הקריירה הפוליטית שלו הוא הוצג כאתיאיסט. בנאום שנשא במלאת מאה שנה להסכם טריאנון (1920), הסכם טראומתי בהונגריה לאחר מלחמת העולם הראשונה שכן היא הפסידה חלקים גדולים מהטריטוריה שלה, הלין אורבן על כך שאירופה המערבית וויתרה על "אירופה נוצרית" והעדיפה במקום זאת לערוך, כדבריו, ניסוי בהבניית "קוסמוס חסר אל, משפחות בצבעי הקשת (הכוונה למשפחות להטבי"ם-ש.פ.), הגירה חופשית וחברה פתוחה". זו גם הסיבה שאורבן וגם ממשלת פולין הנוכחית טוענים בכל הזדמנות כי יש להפחית מכוחה של הנציבות האירופית ולהביא לידי כך ש"תחדל מלהיות שחקן פוליטי".
עמדות שמרניות אלה אינן מעידות על הרחבה או העמקה של הפרקטיקה הדתית-נוצרית באירופה. על-פי מכון הסקרים פיו PEW הממוצע המערב אירופי של מבקרים קבועים בכנסייה עומד על 18% אבל העמדות הנוצריות המוצגות על-ידי הפוליטיקאים השמרנים אינן בהיבט של דת אלא בהיבט של זהות. מניפי דגל הנצרות מבקשים היום, בעידן התגברות הנוכחות האסלמית, לשמר עקבות היסטוריים של הזהות האירופית ואולי אפילו להביא לתחיית מה שהיה ידוע בשם "ציוויליזציה אירופית". הדת משמשת, אם כן, כלי מגן של זהות. לא רק "הציוויליזציה האירופית", מעניינת את השמרנים אלא גם הרצון למנוע סחף של ריבונות לאומית לטובת ריבונות כלל-אירופית.
הונגריה ופולין הן דוגמאות לכך כפי שהוזכר לעיל אך צ'כיה היא מקרה מעניין לכשעצמו. זוהי כנראה המדינה החילונית ביותר באירופה ועל-פי נתונים מסוימים רק 5% מתושביה מבקרים באופן קבוע בכנסייה. מראשית הצטרפותה לאיחוד האירופי הייתה צ'כיה אירו סקפטית. כלומר, מתנגדת להעמקת האיחוד. בתהליך הכלל-אירופי של אישור אמנת ליסבון (2009) הייתה זו צ'כיה בראשות הנשיא וואצלב קלאוס המדינה האחרונה שחתמה על אשרור ההסכם. אכן, קלאוס היה "אירוסקפטי" מושבע שהתנגד לרפורמות החוקתיות המנוסחות ב"אמנת ליסבון", שמשמעותן התפרשה כהעמקת האיחוד האירופי, וממילא צמצום הריבונות הלאומית של חברות האיחוד. הוא אף הצהיר על התנגדותו להנפת דגל האיחוד האירופי על בנייני ציבור בפראג, תוך שהוא מסביר כי מחווה כזו שקולה בעיניו להנפת הדגל הסובייטי בארצו בתקופה הקומוניסטית.
צ'כיה מתנגדת למדיניות ההגירה המוסלמית הליברלית של האיחוד האירופי, והארכיהגמון של פראג הקרדינל דוקה הוא מנושאי הדגל של התנגדות זו בשם הנצרות. הוא זוכה לתמיכה ציבורית, ומובן שלא בשל ההיבט הדתי אלא הלאומי-היסטורי. יותר ויותר צ'כים, גם אתיאיסטים, מגדירים עצמם כנוצרים. הנצרות בצ'כיה היא, אם כן, נצרות רומנטית ולא דתית. המעניין בסיפור הוא שהקרדינל דוקה אינו מקבל את עמדתו הליברלית של האפיפיור פרנציסקוס בעניין הגירת המוסלמים, מה שמהווה מקרה לא מקובל בכנסייה הקתולית. (יצוין כי דוקה היה חבר המועצה שבחרה את פרנציסקוס לאפיפיור).
האם תצליח הדת הנוצרית לגבש זהות אירופית קולקטיבית? נראה לי שהתשובה שלילית. אבל האתוס הנוצרי, שהוא תרכובת של זיכרונות היסטוריים בעיקר, ישמש כמגדיר של "אנחנו" מול "הם", של נאמנות למורשת תרבותית ופוליטית, של ניסיון להביא לתחייתה של "ציוויליזציה אירופית".
