"רק בישראל" מארחת את אנשי "ארץ נהדרת" ו"זהו זה", שישי, 21:00
ריח לא נעים עולה מהקאמבק הנוכחי של ארז טל ו"רק בישראל". מה שבהתחלה היה נראה כעוד ניסיון להחזיר תוכנית "מיתולוגית" לאוויר, הולך ומתגלה כניצול ציני במיוחד של נוסטלגיה טלוויזיונית. אלו לא הבדיחות שכבר לא עובדות, הדיאלוג החיוור עם לימור או סוללת השטיקים המעייפת סביב הכלב שוקי. זו התחושה שארז טל היה מקדיש תוכנית שלמה לתרומתה של בר רפאלי לתעשיית הטלוויזיה המקומית, אם רק היה מצליח למצוא דרך נכונה לעטוף את זה.
התוכניות הראשונות עוד התהדרו בכותרת העל "40 שנות טלוויזיה ישראלית" ובשם המתחכם והכאילו עמוק - "איפה צדקנו". טל ניסה להצדיק את אסופת קטעי הארכיון והמעברונים שהרכיבו אותן באמצעות ראיון "רציני" שקיים עם האורח הראשי אחרי שנגמרו הצחוקים. ואכן, שני הראיונות הראשונים, אחד עם חיים יבין ואחד עם אברי גלעד, היו מרתקים. שניהם, גם יבין וגם גלעד, הטיחו בטל את מה שהרבה אנשים מנסים לומר לו כבר הרבה מאוד זמן: תפסיק לעשות טלוויזיה כל-כך רדודה. הוא מצידו, לא רק שלא הבין את הרמז, אלא המשיך לדרדר את "רק בישראל" במתכונתה הנוכחית לתהומות חדשים.
"תוכנית האיחוד ההיסטורית" ששודרה אתמול והיתה אמורה להוות את השיא של סדרת תוכניות המחווה לטלווויזיה הישראלית, הבהירה שאין תקנה. טל, ואנחנו איתו, נידונו לחיים של מחוות ריקות, חיוכים מאולצים ותחושת חוסר משמעות מעיקה.
כי מה שמאפיין יותר את סדרת התוכניות הנוכחית וגם את זו ששודרה אתמול, היא מבוכה. האורחים של טל נבוכים להיות בתוכנית שלו. היא מביישת אותם. חמור מכך, היא מנצלת אותם. "רק בישראל" משתמשת במטרה הטובה שלשמה חזרה לאוויר - מחווה ל-40 שנות טלוויזיה - לא כדי לכבד את אנשי הטלוויזיה עתירי הזכויות המתארחים בה, אלא כדי להאדיר את שמה שלה, וכמובן, את שמו של טל.
כי הרי אם רצתה מערכת "רק בישראל" להודות לחברי "זהו זה" על תרומתם האדירה להומור הטלוויזיוני בישראל, היתה יכולה להקדיש להם יותר משיחה בטלה, שני קטעי ארכיון לא מוצלחים, שיר דביק ומערכון שהמחמאה הגדולה ביותר שאפשר להגיד עליו היא שהוא חלטורה. אבל מכיוון שהמטרה של "רק בישראל" היא לא באמת להוקיר את האנשים הללו, אלא להפגין את עוצמתה, הם צירפו לאותה תוכנית גם את חבורת "ארץ נהדרת". למה? לחלוטין לא ברור. שתי החבורות המוצלחות הללו אפילו לא נפגשו על הסט. שום ערך מוסף לא צמח משהותן המשותפת בין אותן הפסקות פרסומות. ובכל זאת למה? כי אפשר. כי "קשת" וארז טל יכולים.
מפגן הכוח הזה, שלא הוסיף כבוד לאף אחד מהמשתתפים בו, הגיע לשיאו בסיום התוכנית. חברי "ארץ נהדרת", הבטיח טל, הקליטו שיר מחווה ל-40 שנות טלוויזיה. הינה נמצא צידוק להשתתפותם בתוכנית.
חצי דקה בתוך השיר ומתברר שאנחנו צופים בשיר הפרומו של "ארץ נהדרת" לקראת העונה החדשה. עד כדי כך חשובה לטל ולצוותו להוקיר 40 שנות טלוויזיה. עד כדי כך הם ציניים. עד כדי כך הם מזלזלים בצופים שלהם, וגם במסורת ממנה הם עצמם צמחו. השיא השני אמור היה להיות מערכון "מיוחד" של הזקנים מ"זהו זה". כל-כך מיוחד, וכל-כך מאולתר וכל-כך מקושקש היה המערכון הזה, שבראבא, בדמות הפרסי שלו, פלט במהלכו: "מה קשור המערכון הזה? לא היינו בכלל צריכים לבוא לפה". אני בטוח שגידי גוב, מוני מושנוב, קושניר ודבל'ה חשבו באותו הרגע בדיוק אותו הדבר.