לאן הולכים המזרח התיכון וישראל

הזדמן לידי בימים האחרונים מאמר של שאול מנשה: "צו השעה - לשר החוץ יאיר לפיד", News1, 22.7.2021; שמאפיין קבוצה שלימה של מאמרים שמתעלמים למעשה מהשינויים שהתחוללו ומתחוללים במזרח התיכון, מאז כוננו בו "הסכמי אוסלו" ובמיוחד מאז ימי אובמה בבית הלבן. במאמרו מנסה ש. מנשה למקד את מבטו המדיני ב"מצב הבעיה הישראלית-פלשתינית", מתוך הנחה-משתמעת שהקמת "ממשלת השינוי" היא הזדמנות לחזור לדרך המלך של "הסכמי אוסלו", וכי המוביל במהלך זה יהיה שר-החוץ, יאיר לפיד. בהצגת דברים זו הוא טועה, כעמיתיו לדעה, מספר טעויות-יסוד:

• הכתובת איננה יאיר לפיד, כי-אם ממשלת ישראל. שום שר בממשלה, לרבות ראש הממשלה ומחליפו העתידי, אינם יכולים לחולל דבר משמעותי בנושא הסכסוך כשלעצמם, על שום חולשתם הפוליטית.

• קיימים במזרח התיכון, בארה"ב ובאירופה סימנים רבים שפוליטיקאים שאינם מבינים או מתעלמים במכוון ממצב הדברים הפנימי אצל הפלשתינים ובישראל, מהשינויים האזוריים ומן הקשר שבין הדברים, ועדיין סבורים שהסכמי אוסלו רלוונטיים למציאות החדשה - הם טועים וכל מי שנוהה אחר "הפטה-מורגנה" המדינית שהם משדרים, טועה אחריהם. הזרמים הפוליטיים המרכזיים בישראל ואצל הפלשתינים אינם יכולים ואינם רוצים לקבל את הסכמי אוסלו; ישראל - משום שהם מסכנים את קיומה, והערבים - מפני שהם אינם מספקים את דרישות המינימום שלהם.

• מבחינת מדינות המזרח התיכון - הערבים וישראל כאחד - המשבר הישראלי-פלשתיני איננו עומד ברכז החשיבות והדחיפות המדיניים. לכל היותר הוא מס-שפתיים שמשלמים גורמים אלה למראית-העין. ההתפוררות הגיאופוליטית באזור, איום הגרעין האירני והאימפריאליזם הטורקי והאירני, הינם נושאים חשובים ודחופים יותר; ובשולי האזור ניצבים סיכסוכי המים בין טורקיה אירן סוריה ועירק בצפון, ובין מצרים, סודן ואתיופיה במזרח.

• אין בנמצא גורם יציג פלשתיני שביכולתו לקדם הסדר אמיתי עם ישראל ולערוב למימושו. כל הפלגים הפלשתינים בתחומי ארץ-ישראל המערבית ומחוצה לה, רואים בשותפיהם הפוטנציאליים את יריביהם הקשים ביותר ועוסקים בהקצנת עמדות ובגיוס תמיכה אד-הוק לצורך המאבקים השוטפים, כששאלת הפתרון הסופי והקבוע אינה נמצאת כלל על השולחן, למעט התביעה ההיסטרית מישראל להעלם מהאזור. דומה שההנהגות חיות בתנאים נוחים מאוד מבחינה כלכלית, כשהן נשענות על סיוע חוץ עשיר ממקורות שונים, כוחות הטרור שומרים על שלטונן ומעמדן המדיני פותח בפניהן כמעט כל דלת בעולם גם מבלי שיהיו באמת ראשי מדינות תקניים.

• הבעיה האמיתית של כולם, מתהווה עתה במהירות גדלה והולכת; עיקרה: "פצצת הזמן האימפריאלית" שהניח לפתחן של המדינות הסוניות "המתונות" ממשל אובמה, כאשר הסמיך בפועל את אירן וטורקיה כמעצמות אזוריות ומדינות יציבות יחסית, לפעול "לעשיית סדר אזורי". ארה"ב יוצאת מהאזור, אירופה חלשה מדי וישראל עדיין קטנה ושנואה מדי מכדי להוות תחליף לנוכחותה עד לא מכבר. המעצמות האזוריות הנ"ל מכירות היטב את המציאות ועל-מנת להחזיר לעצמן את המעמד האזורי שנשחק בתחילת המאה ה-20, תהיינה מוכנות להקריב אנשים ומשאבים; ועל כך בונה ארה"ב. מדינות האזור סוניות ברובן והמבנה הגיאופוליטי שלהן מושתת על הסכמי סייקס-פיקו מ-1916. התפוררות מדינות אלה היא כיום עובדה קיימת. חלק מהתפוררות זו יצרו האמריקנים עצמם, כגול בעירק. חלק נובע ממלחמות אזרחים כגון בסוריה ולבנון. ובחלקים אחרים נובעת ההתפוררות מכוחות חברתיים, דתיים וכלכליים שכוחות הפיצול ביניהם חזקים כיום יותר מהמסגרות המדיניות הפורמליות שכפו עליהם המעצמות העולמיות לפני כ-100 שנים. מצב זה הוא הזדמנות פז לכוחות חיצוניים ומאורגנים, לעצב מחדש את הגיאו-פוליטיקה האזורית ולנסות להטיל עליה את מרותם, באמצעות אזורי-השפעה, שטחי-חסות ושליטה בפועל סלקטיבית על עמדות קריטיות. המערב מצידו מנצל את ההגמוניה העולמית שלו להכוונת המציאות האזורית מרחוק, ללא השקעת "דמים" מיותרים תרתי-משמע.

• ישראל נותרה על המטוטלת ההיסטורית שעליה תלו אותה החלטות האו"ם, הסכמי אוסלו וההתערבות המעצמתית הבלתי-קונסטרוקטיבית עד כה. שלביה האחרונים של התערבות זו הם מדיניות אובמה והמשכה בממשל ביידן. נתניהו שניהל מדיניות ברוח האמור לעיל בשיתוף פעולה עם ממשל טראמפ, לא טרח לנסות לשכנע את הדמוקרטים בצדקת הגישה (או, אולי ידע שאין הם פתוחים להאזין לו)². אולם, התהליכים האזוריים הם בלתי-נמנעים ונמצאים בעיצומם. הואיל וארה"ב אינה מעוניינת לנהלם באופן פעיל, הרי שאם לא תניח להם להתנהל בדרך השכל הישר ומתוך איזון בין הכוחות האזוריים היציבים, הם יתרחשו תוך בחישה ורצון להשיג השפעה של כוחות גלובליים ואחרים - בראש וראשונה סין ורוסיה - שיבקשו לדוג במים העכורים, כשסיכויי ההצלחה הם פונקציה של מידת עכירות המים. ואי היציבות באזור.³

כיום דומה שעיקרה של מדיניות זו מבחינה קונספטואלית היא שישראל והמדינות הסוניות, שכולן פרט למצרים חלשות מאוד יחסית ליריבים האזוריים האחרים, צריכות למצוא בעצמן את הדרך לשתף פעולה ליצירת גוש אזורי מאזן שלישי מול השניים הנ"ל. גוש שיכלול את מצרים, סעודיה, נסיכויות המפרץ וירדן וישראל (ואולי גם מדינות סוניות באפריקה המזרחית). גוש זה אם יפעל בשת"פ קונסטרוקטיבי יהיה שותף לעיצובו מחדש של המזרח התיכון, ואם לאו, יהיה "קורבן לאימפריאליזם החדש".

קוטב אזורי משולש הנשען על שלושה כוחות יציבים ובעלי כושר קיום עצמי, שהאוריינטציה הגלובלית של אחד הקטבים היא במובהק מערבית, תשרת את האינטרסים האמריקניים גם לאחר שתצמצם את נוכחותה הפיסית באזור, ותסתפק בנוכחות צבאית מוגבלת באמצעות שני ציים מתוך השבעה שלרשותה. דומני, שלכך חתר גם נתניהו במדיניותו האזורית, כשההבדל העיקרי בין ממשלי טראמפ הרפובליקני לממשלים הדמוקרטיים של אובמה וביידן, הוא ההבנה אצל טראמפ שתם עידן הדיון בהסדר "שתי המדינות" מבית "אוסלו", ופתרון הסכסוך יקודם, אם בכלל, רק מתוך שיתוף הפעולה האזורי (כנראה באמצעות פדרציה ישראלית, ירדנית-פלשתינית). לפי ההדים מארה"ב, ביידן עדיין שבוי בידי משרד החוץ האמריקני בראשות שר החוץ בלינקן ומבקש להקדים את המאוחר למוקדם - הסדר ישראלי-פלשתיני לפני הסדר אזורי - בניגוד לשכל הישר ולאפשרויות המעשיות. המשך קידום רעיון הגוש השלישי, תלוי עתה בעמדת הנשיא ביידן ובסעודיה, שהחלה לגלות סימני פיקפוק נכרים בארה"ב וביציבות מדיניותה האזורית.⁴ מכל מקום ברור, שאף אחת ממדינות "הגוש השלישי" המיועד, אינה יכולה לעמוד בגפה ככוח אזורי שווה ערך לאירן או טורקיה, וישראל היא היחידה באזור המחזיקה בידה את המפתח הצבאי לבלימת איום תוכנית הגרעין האירנית, ותחמיץ הזדמנות היסטורית אם לא תשכיל למצות עובדה זו. מנקודת הראות הגיאו-אסטרטגית, למפגש בנט-ביידן חשיבות קריטית, וחיוני להכינו כראוי.

המטרה חייבת להיות קידום מצב רצוי לישראל שבו אין היא עומדת בגפה מול לחצים מבית ומבחוץ לאורך כל גבולותיה ובכל האינטרסים החיוניים לה בעת ובעונה אחת; ומצב רצוי לגוש השלישי, בו ישראל החזקה מבחינה צבאית וכלכלית כבר איננה במעמד של אויב מאיים אלא שותפה אסטרטגית - כשאנו יודעים שאירן וטורקיה מקדמות מגמות הפוכות לכך, בעיקר באמצעות חוגי טרור פונדמנטליסטיים - עליה להכריע בשתי סוגיות קריטיות כבר בעתיד הקרוב:

• הורדה סופית של נושא "פתרון שתי המדינות" מסדר היום המדיני.

• האצת השיתוף האזורי לגיבוש הגוש השלישי לצד החרפת והעמקת הבלימה האפקטיבית של ההתפשטות האזורית של אירן וטורקיה, אבל במיוחד אירן.

מהלכים קריטיים בתחומים אלה יהיו:

- החלת החוק הישראלי על איו"ש (טרום-סיפוח)
- התוויה סופית של הגבולות הבינלאומיים בין ישראל למצרים וירדן.
- שיחות עם ירדן בתמיכת מצרים, סעודיה, המיפרציות וארה"ב להקמת פדרציה ישראלית, ירדנית-פלשתינית, כפתרון לסכסוך הישראלי ערבי כולו. ויישוב בעיות הפליטים - יהודים וערבים.
- תאום אזורי לבלימת נפילת לבנון וסוריה לידי אירן או טורקיה, לרבות בלימת הגירה אינטנסיבית של שיעים מעירק ואירן לשטחי לבנון וסוריה.
- קביעת אזורים מפורזים מנשק כבד טילים ואמל"ח התקפי אחר, בגבולות עם סוריה ולבנון, שיפוקחו ע"י כוח אזורי (מבלי לפגוע בריבונות המדינות).
- הסכמים מדיניים-כלכליים וביטחוניים ברמת "הגוש השלישי", כמתכונת לייצוב חברתי-כלכלי ופוליטי של המערכת.

ללא הסדר אזורי, חולשתן היחסית והטרוגניותן של מרבית המדינות המתונות, לא תאפשר תחת הדינמיקה האזורית הנוכחית ולאחר ההתפנות האמריקנית, יציבות והתגבשות מדינתית אזורית ותמשך ההתפוררות שאנו רואים בסוריה, לבנון, תימן ועירק, התפוררות שמאיימת עתה כבר גם על ירדן בגלל חולשותיה הפנימיות. רק תהליך אזורי יפתור ע"י כך שימנע את מערכת האיומים שתיווצר תחת הווקום של התפרקות הקיים, והלחץ לעיצוב האזור מחדש על-פי האינטרסים של האימפריאליסטים החדשים.

המפגש הצפוי בין בנט לביידן, אם יוכן כהלכה, הוא הזדמנות היסטורית, אולי בלתי-חוזרת, לקדם תהליך אזורי, שבו משתלבת ישראל כשותפה בכירה. אם לא תתרחש פריצת הדרך הנ"ל, תאלץ ישראל להתקדם בה בכוחות עצמה, משום ששזורים בה עקרונות חיוניים לביטחון הלאומי וייצוב המדיני שלנו. התקדמות יוניטרית תהיה קשה בהרבה, איטית יחסית ורוויית מאבקים בחלקם אלימים.