במשך שנים פמפמו הדמוקרטים ותומכיהם בתקשורת את השמועות לפיהן דונלד טראמפ נסחט בידי ולדימיר פוטין. בכירי המפלגה ניסו לבסוף להרחיק את עצמם מן ההאשמות חסרות ההוכחה הללו, אם כי אין ספק שלמפלגה הייתה במשך ארבע שנים אובססיה ל"רוסיהגייט" אשר הרעילה את הפוליטיקה האמריקנית.

האירוניה היא – כותב ג'וש האמר, עורך מדור הדעות של ניוזוויק – שטראמפ הפגין מדיניות ניצית כלפי רוסיה. הוא חיזק את הגנת הטילים במרכז אירופה ובמזרחה, אותה הזניח ממשל אובמה כחלק מנסיונו הכושל "לאתחל את היחסים עם רוסיה". הוא ניצב לצד המדינות הקומוניסטיות לשעבר שהפכו לבעלות בריתה של וושינגטון וב-2017 נשא בוורשה נאום תקיף נגד רוסיה. הוא פרש מהסכמים דו-צדדיים ורב-צדדיים, כמו הסכם הנשק הגרעיני לטווח בינוני, אותם רוסיה הפרה בעוד ארה"ב קיימה.

טראמפ גם התנגד בתוקף לצינור הגז נורד סטרים 2 מרוסיה לגרמניה, ואף הטיל עיצומים על המעורבים בפרויקט. צינור זה מעניק לרוסיה ופוטין מנוף רב עוצמה מול מערב אירופה ופוגע ביכולתה של ארה"ב לייצא ליבשת גז טבעי. והנה, בשבוע שעבר הודיעו ארה"ב וגרמניה על הסכם בנוגע לצינור. מבחינתו של ג'ו ביידן, זהו מהפך מדהים – טוען האמר. ביידן כינה את פוטין "בריון קג"ב"; הדוברת שלו, ג'ן סאקי, אמרה בחודש שעבר שהצינור הוא "עסקה רעה לאירופה"; דובר מחלקת המדינה אמר יום אחד בלבד לפני ההסכם, כי הצינור "מיועד להרחיב את השפעתה של רוסיה על מקורות האנרגיה של אירופה ולפגוע באוקראינה".

אין מי ששמח יותר על ההסכם מאשר פוטין, בעוד בעלות בריתה העיקריות של ארה"ב במרכז אירופה ומזרחה – ובהן פולין, הונגריה, צ'כיה וסלובקיה – רואות את הפרויקט, ובצדק, כקשר אנוכי והרסני בין מוסקבה לברלין. ראש ממשלת פולין, מתיאוש מורבייצ'קי, התבטא בלהט רב בזכות התנגדותו של טראמפ לצינור ובגנות המהפך המסתמן במדיניותו של ביידן, כאשר האמר ראיין אותו לפני חודשיים. ומה שחשוב ביותר: ההסכם פוגע ביצואניות האמריקניות של גז טבעי ומונע מהן גישה לשווקים מרכזיים באירופה.

האמר טועה מה יכול להסביר את ההתנהגות המוזרה והמזיקה הזאת. ביידן אינו ידוע בבהירות לשונו והסבריו. כתבה שפורסמה באחרונה על לשכתה של סגניתו, קאמלה האריס, מלמדת שהממשל שרוי בבלגן. ביידן ומפלגתו מעולם לא דאגו יותר מדי ליצרני הגז האמריקניים. ההסבר הסביר ביותר הוא רצונו של ביידן לרצות את הקנצלר אנגלה מרקל, שבשבוע שעבר ביקרה בבית הלבן, ולהעניק לגרמניה ניצחון גיאו-פוליטי משמעותי.

גרמניה היא המדינה החזקה ביותר באירופה, והיא עומדת בליבו של האיחוד האירופי לאחר פרישתה של בריטניה ועל-רקע התגברות ההתנגדות לאיחוד במדינות אחרות. אם השמאל העולמי המודרני – שהמפלגה הדמוקרטית היא חלק ממנו – רוצה לשמר את האיחוד האירופי, יש היגיון רב בעסקת נורד סטרים 2: משטרים ליברליים כמו של גרמניה ובלגיה יוצאים נשכרים, בעוד משטרים לאומניים כמו של פולין והונגריה יוצאים נפסדים. מובן שגם ארה"ב מפסידה, מדגיש האמר, וכך גם העמידה המוסרית של הדמוקרטים עצמם כמי שמתיימרים לתקן את נזקיו של ממשל טראמפ.