הפרשייה שנחשפה בתוכניתם של חיים אתגר וגיא לרר ביחס למעלליו של סוכן הדוגמניות שי אביטל, וקשר השתיקה בתעשיית הבידור בנוגע להתנהלותו של אביטל במשך שנים ארוכות, חייבת לטלטל כל אחד ואחת מאיתנו. אתמול סיפרה בכאב הדוגמנית גל גברעם, כי הגיעה לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה על הטרדה מינית מצד אביטל לפני שנתיים, והיא נתקלה בתגובה פושרת, שלא לומר מזלזלת - 'המתיני לחוקרת שעתיים או שלוש, או שתגישי תלונה מקוונת'.

אכן, זוהי תגובה מקוממת מצד השוטר - שוטרים בתחנה, אשר אמורים להתייחס בשיא הרצינות לכל תלונה של אזרח - אזרחית, לא כל שכן לתלונה העוסקת בפגיעה - הטרדה מינית, גם אם נעשתה בעבר, ואפילו בעבר הרחוק.

אני מבקשת להסיט את הזרקור מהזעם והכעס המוצדק כלפי השוטרים בתחנה - אנשי הקצה במשטרת ישראל, האמונים על הקשר הישיר עם האזרחים, אל המנהיגות העומדת בראש משטרת ישראל. המנהיגות - המפכ"ל, ראשי המחוזות, מפקדי התחנות, מערך ההדרכה המסועף של המשטרה - כל אלו אמורים לשרת את אזרחי ישראל תוך מודעות עמוקה למשמעות הפגיעה המינית והשלכותיה. כל הדרגים - מהמפכ"ל ועד אחרון השוטרים, אמורים להיות מתודרכים בתחום רגיש זה ולהיות מודעים להיבטים המורכבים של הפגיעה, ההחלטה האמיצה על התלונה והעדות, טווח הזמן עד הגשת התלונה, ההשלכות הרגשיות של הפגיעה על המתלוננות, והצורך ב'חשיבה מחוץ לקופסה' במקרים שמדובר בפגיעות מסוג זה.

הטרדה - פגיעה מינית - אינה דומה לשום פגיעה פלילית אחרת. חייבים להבין שפגיעה - הטרדה מינית - הוא תחום מורכב המצריך ידע, רגישות והבנה כיצד להתייחס לקורבנות. ידוע היום כי רק אחוז קטן מבין הפגיעות המיניות מדווחות (בגלל בושה שחשות הקורבנות, פחד, רגש אשמה וגם תחושה כי המערכת המשטרתית, כמו גם השיפוטית, אינן מבינות לעומק את משמעות הפגיעה והשלכותיה, כמו גם את הסיבות לדיווח המאוחר, לעתים כעבור שנים, על הפגיעה).

פגיעה מינית היא, במקרים רבים, פציעה עמוקה של נשמה, שלא לומר רצח של נשמה. הנפגעות, קטינות כמו גם בוגרות, מגיבות פעמים רבות, בזמן אמת לפגיעה - באלם, בקיפאון ובניתוק הנשמה מהגוף. רבות מהן חשות לאחר מכן אשמה - 'איך ייתכן שלא התגוננתי ומדוע לא התנגדתי'? אך המציאות מראה שפעמים רבות מדובר ביחסי כוח, בסיטואציה בה הן פוחדות להתנגד מחשש שיפגעו בהן עוד יותר, בסיטואציה של ניצול יחסי מרות, ותחושה של בלבול ומבוכה ביחס למידת הלגיטימיות של התנהגות התוקף. פעמים רבות התוקפים טוענים כי הפגיעה היא, למעשה, 'אקט של חיבה' והקורבן היא שמפרשת את המעשה כמעשה מיני. כל אלו מאפשרים את הפגיעה ומותירים את הקורבן עם צלקת עמוקה.

רבות מהנפגעות (וגם הגברים הנפגעים) 'סוחבים' איתם שנים ארוכות את תוצאות הפגיעה וזו משפיעה על כל תחומי חייהם - בחייהם המקצועיים, באינטרקציה הבינאישית שהם מנהלים, ובוודאי בתחום האהבה והאינטימיות. הסוגיה היא כל כך מורכבת ורגישה, שכל אישה המגיעה להתלונן על פגיעה - הטרדה מינית - חייבת להרגיש כי מקשיבים לה. כי מתייחסים אליה בכבוד, בהכלה וברגישות הנדרשת.

הדרך בה צריך להתייחס לקורבנות חייבת להילמד בקורסי ההדרכה של המשטרה, מהמפכ"ל ועד אחרון השוטרים בתחנות. והנושא חייב להיות מרוענן בימי למידה ייעודיים לצורך זה. השוטרים חייבים להיחשף לסיפורי הקורבנות, להיפגש עם נפגעות, לבקר במרכזי סיוע ולאמץ התייחסות אמפטית מלאת רגישות כלפי נשים מתלוננות. אם אכן כך תנהג משטרת ישראל, הסבירות שנשים נוספות ייתקלו ביחס מזלזל במשטרת ישראל לנוכח תלונה על הטרדה - פגיעה מינית - תרד פלאים. יש לקוות ששינוי זה יעודד נשים נוספות שהיום אינן מאמינות במערכת לא לשתוק אלא להגיש תלונה במשטרה. זה בנפשנו כחברה.