אימת המשוררת ובן זוגה

היא ישבה עם בחור צעיר
ליד השולחן בחוץ
ונראתה כמו שכיב מרע.

פנים צפודים
מלאי כתמי זקנה
שיער לבן
ועיניים מימיות
כועסות ומלאות מרירות
כאילו שעשיתי לה משהו.

אבל היא אפילו לא זיהתה אותי
אולי בגלל מסכת הקורונה
אולי מכיוון שלבשתי אדום
וגם המסכה הייתה אדומה
וכולי נראיתי כמו עלמת חן צעירה
והדבר הדגיש את שקיעתה מרצון
אל תוך עולם הזקנה והשכחה.

ובן זוגה שזכרתי כעלם חמודות
יפה תואר וקול רועם
הילך לו לבדו
כחוש, נוטה ליפול
עם מקל

ואימי הזקנה שאני מתמודדת עמם
יום יום
בעזרת מדיטציות, תרגולים, התעמלות
ובעיקר מודעות חיובית
איימו שוב להשתלט עלי
פשוט מכיוון שהייתי בסביבה הלא נכונה,
סביבת ההדוניסטים שרואים רק את עצמם
ולא מטר אחד קדימה.

בלב שמח ובנפש חפצה
חזרתי אל חיק הכפר הקטן
הירוק
אל חיק משפחתי האוהבת
ובתוך האהבה הזו
התחלתי לפרוח שוב
כאותו ניצן מלבלב
ששרד את אימי הקור והשלכת
ועתה הוא יכול להתחבר
עם שירת האינסוף.