הגיע הזמן שמישהו יגיד להם

שני מינויים בכירים במערכת הפרקליטות הוכרזו השבוע. האחד: גיל לימון, עוזרו הבכיר של אביחי מנדלבליט, יהיה המשנה ליועץ המשפטי. השני: הילה כץ, המשנה לפרקליט מחוז חיפה (פלילי), תהיה פרקליטת המחוז. בשני המקרים, המינויים נעשו בידי ועדות איתור בהן היו חברים לא אחרים מאשר הבוסים הקודמים של לימון (מנדלבליט) וכץ (פרקליט המדינה, עמית איסמן), שגם יהיו הבוסים הבאים שלהם. מנדלבליט ולימון הולכים אחורה שנים רבות, לימי הפרקליטות הצבאית ומזכירות הממשלה. איכשהו, איש מהמעורבים בתהליך לא חש שאולי יש פה קצת ניגוד עניינים.

שיהיה ברור: ועוד איך יש פה ניגוד עניינים, והוא משמעותי. צריך בכלל להסביר מדוע? אני משער שלא. הרי לא היה עולה על הדעת, שבמכרז לשכירת ספק חיצוני, יישב מי שהיה הבוס שלו ונתן לו עבודות קודמות ויהיה גם המעסיק שלו מעתה ואילך. הרי ברור שמצב כזה נותן יתרון אדיר לאותו מועמד על פני כל המועמדים האחרים. אם פוליטיקאי היה עושה את זה, אותה פרקליטות עצמה ואותו יועץ משפטי עצמו היו נזעקים לומר שזה בלתי חוקי ובלתי תקין והם לא יגנו על זה בבג"ץ. אבל להם – מותר.

זה לא נגמר בפרקליטות ובלשכת היועץ המשפטי. שופטי בית המשפט העליון שותפים פעילים למינוי של מי שהיו עוזריהם המשפטיים או רשמי בית המשפט העליון למשרות שיפוטיות. לעיתים המינויים מגיעים עד לחברים ובני משפחה, וגם אם השופטים בהם מדובר יוצאים מהחדר (אסתר חיות במקרה של חברתה ענת ברון, אהרן ברק במקרה של אשתו אלישבע ברק) – זה רחוק מלהיות תקין. יש כלל ידוע בהלכה: "חייב אדם לצאת ידי הבריות כשם שהוא יוצא כדי הבריות" – או במונח הרומי: "הצדק חייב להיראות כשם שהוא חייב להיעשות".

במקרה של לימון, העיוות כפול ואף משולש. לא רק שהוא המועמד היחיד לתפקיד, לא רק שאת ההמלצה עליו הוביל הבוס הקודם והנוכחי והעתידי, אלא שמינויו גם נכפה על השר גדעון סער. בג"ץ קבע מספר פעמים, שהמלצת ועדת האיתור מחייבת את השר, אלא במקרים חריגים ביותר. זה אנטי-דמוקרטי בעליל: השר הוא הנבחר, הוא שהמחוקק הטיל עליו את המינוי, הוא שנושא באחריות – והוא הופך לחותמת גומי של פקידיו, שכאמור יכולים לחלק את המשרות למקורביהם (מה שאסור לחלוטין לשר עצמו).

את זה חייבים לתקן וזה הרבה יותר פשוט מכפי שנראה. צעד ראשון: לקבוע שעל המשתתפים בוועדות האיתור ובוועדות מינויים חלים כללי פסלות השופטים. מי שאינו יכול לדון בתביעה קטנה של 1,000 שקל, קל וחומר שאינו יכול לקבל החלטות קריירה השוות מיליונים. צעד שני: לקבוע שכל ועדת איתור חייבת להגיש לשר שני מועמדים ראויים על-פי התבחינים שייקבעו לאותה משרה, והבחירה תהיה שלו ורק שלו. כי מה שחל על אחרון העובדים ברשות מקומית קטנה, אמור לחול גם על בכירי העובדים במערכת המשפט והאכיפה.

מספרים על קהילה בה כל רב חדש יכול היה להכניס תקנה לספר הקהל. אחד הרבנים כתב בו את עשרת הדברות, ולצופיו התוהים הסביר: אם זה יהיה כתוב בספר הקהל – אולי יקיימו את זה. נזכרתי בסיפור הזה כאשר ניצב-משנה בתיה בן-דוד, ראש מחלקת משמעת במטה הארצי, שלחה בשבוע שעבר איגרת לכל שוטרי ישראל, ולפיה "בהוראת מפכ"ל הוחלט להילחם בשימוש שעושים שוטרים בכניסה למערכות ומאגרי המידע המשטרתיים, שלא לצורך תפקידם". בן-דוד הזכירה מה אסור לעשות והזהירה מפני דין משמעתי והליכים מינהליים לשוטרים שיפרו את ההוראות.

יפה מאוד. אלא מאי? מדובר באיסור פלילי, אשר חוק הגנת הפרטיות קובע עליו מאסר של שנה ופיצוי לנפגע בסכום שעד 140,000 שקל. אז למה צריך להוציא מכתב מיוחד לשוטרים, שמזהיר אותם שלא לבצע עבירה ואף מזהיר אותם – רחמנא ליצלן – מדין משמעתי (ולא מדין פלילי)? כי זה קורה לא מעט, כפי שמלמדים פסקי הדין המשמעתיים, המסתיימים בקנסות של כמה אלפי שקלים. נראה שהמפכ"ל קובי שבתאי חושב כמו אותו רב: החוק לא מעניין; אולי הנחיה פנימית תעשה את העבודה טוב יותר. באותה רוח, כדאי להוציא חוזרים שיאסרו להרביץ לעצורים, שיחייבו לממש את זכות ההיוועצות ושיזכירו שיש צורך בצו חיפוש חוקי לפני שנכנסים לביתו של אזרח.

את הזמן שיתפנה להם מביצוע עבירות, כדאי שהשוטרים ישקיעו במילוי תפקידם – למשל: לאכוף את מגבלות הקורונה. בחודש שעבר חילקה המשטרה רק 980 דוחות על אי-עטיית מסיכות ו-563 על הפרת בידוד. וזה כאשר נגיף הדלתא משתולל ומקרב אותנו לסגר; המשטרה פשוט לא בשטח, כמו תמיד. בגלים הקודמים היו שוטרים ברחובות הראשיים, ואילו כיום הם חזרו להיות ספונים בתחנותיהם. טוב, סביר לגמרי בחמסין הזה.

אז מה עושים עם מיליון הישראלים שיכולים להתחסן אך מסרבים, ובכך מסכנים את החיים והפרנסה של כולנו? אפשר להמשיך את מסעות ההסברה והלחצים, אך סביר להניח שהתמהונים/מופרעים שלא השתכנעו עד עכשיו ושגם המגיפה הגוברת אינה משכנעת אותם, לא ישנו את דעתם. קשה להאמין שבמדינה דמוקרטית ניתן לכפות חיסונים, אך בהחלט אפשר למרר את חייהם של הסרבנים הללו. אולי זה יביא לפחות את חלקם להתחסן, ואם לא – זה יעניש אותם כראוי וגם ירחיק אותם מהרוב השפוי המבקש לשמור על בריאותו.

מעבר לחובה לאכוף בחומרה וברציפות את התו הירוק (וזה לא יקרה בלי שוטרים ופקחים; רוב בעלי העסקים לא יהפכו לסלקטורים ולא יוותרו על לקוחות), אפשר וצריך לנקוט עיצומים נקודתיים כלפי סרבני החיסונים. כלומר: להגיע אליהם ולא לחכות שהם ייצאו למרחב הציבורי. אפשר לעשות את מה שנעשה בארה"ב ובמדינות מערביות מובילות אחרות: מי שלא מתחסן – לא יוכל לעבוד כלל במקצועות אחדים, ויהיה נתון להגבלות קשות בכל יתר מקומות העבודה.

חוץ מזה, ניתן לחייב אותם לשלם תמורת הטיפול הרפואי ולשלול מהם ימי מחלה אם יחלו בקורונה. ניתן להפוך אותם למנודים חברתית, בדיוק כמו המעשנים (שגם הם מהווים כידוע סכנה בריאותית לסובבים אותם): שיישבו בפינות מתוחמות משלהם, שלא יוכלו לטוס, אולי שלא יוכלו לנסוע ברכבת. אפשר אפילו לחשוב על הצעדים הננקטים נגד סרבני גט; נכון ששם מדובר בהפרות של צווים שיפוטיים, אך אצלנו מדובר בסכנה ממשית לגופם ולחייהם של אלפים ורבבות. העיצומים על סרבני גט כוללים מניעת חשבון בנק, רשיון נהיגה ודרכון; מי שאינו מכבד את האמנה החברתית והאחריות הקולקטיבית עליהן מבוססת המדינה, אינו זכאי לקבל ממנה דבר מעבר לשירותים הבסיסיים ביותר. מעבר לכך, שזוהי הגנה עצמית במובן הכי פשוט שלה: להרחיק מאיתנו את מי שמסכנים אותנו מתוך עיקשות, בורות, טמטום או רשעות.

נחזור לגורמי האכיפה, וברשותכם – עוד בדיחה. פוליטיקאי יצא ליום של מעשים טובים ופתח אותו בבית יתומים, שם ביקשו הילדים מחשבים. אמר הפוליטיקאי למזכירו: תרשום. משם נסעו לבית ספר לעיוורים, ורשמו את הבקשה לספרים בכתב ברייל. לבסוף הגיעו השניים לבית כלא, והאסירים ביקשו טלוויזיות. אמר הפוליטיקאי למזכיר: סע וקנה. שאל המזכיר: מה יש למהר? השיב הפוליטיקאי: לכאן עוד יש לנו סיכוי להגיע.

אולי אם הפוליטיקאים שלנו יזכרו כמה מהם אכן הגיעו לבתי הכלא, הם ינערו את שירות בתי הסוהר ויזכירו לו שגם העצירים והאסירים הם בני אדם. שגם להם מגיעים תנאי חיים מינימליים במדינה מערבית במאה ה-21. שהם אינם צריכים להיצלות בתאים קטנים וצפופים, משום שאין בהם מיזוג אוויר – מה שאמור להיות מובן מאליו במדינה כמו שלנו. שהם זכאים לעשות את צרכיהם באסלות ולא ב"שירותי בול קליעה", בפרטיות ולא מול חבריהם לתא. שהגיע הזמן לקיים את פסיקת בית המשפט העליון מלפני ארבע שנים, כך שלכל אסיר יהיו לפחות שלושה מ"ר. בקיצור: שמדובר בבני אדם. משום שהמצב הנוכחי, עליו מתריעה הסניגוריה הציבורית שוב ושוב מזה שנים, הוא חרפה לכל אחד מאיתנו.

לבנימין נתניהו: תפסיק לפגוע במדינה רק משום שאינך ראש הממשלה. תפסיק להגיד כמה אירן מרוצה מכך שנפתלי בנט הוא ראש הממשלה. תפסיק להגיד שממשל ביידן עלול להדליף תוכניות ישראליות לתקוף באירן (אגב: היה זה חברך, דונלד טראמפ, שהעביר לשגריר רוסיה מידע סודי ביותר שקיבלה ארה"ב מהמוסד). תפסיק להגיד שהממשלה לא עושה דבר בנושא הגרעין האירני (ועוד אגב: אירן קרובה כיום לפצצה הרבה יותר מכפי שהייתה בתחילת כהונתך, כך שאתה הוא זה שנכשל לחלוטין). במילים אחרות: תתנהג כמו שמצופה מכל אזרח מן השורה – בנאמנות למדינה ולממשלתה.

ליאיר לפיד ואביגדור ליברמן: תשתתפו בישיבות קבינט הקורונה. בלי תירוצים ובלי סיפורים ובלי הסברים ובלי נציגים. זהו הנושא החשוב ביותר על סדר יומם של הממשלה, המדינה והציבור. ראש הממשלה החליפי חייב לטפל בו בעצמו. שר האוצר חייב לטפל בו בעצמו. אל תתחמקו מאחריות משום שצריך להטיל גזירות. אל תייצרו מצב בו תוכלו להגיד שרק נפתלי בנט אשם. במילים אחרות: תעשו את העבודה בשבילה נבחרתם. [אחרי כתיבת הדברים, הודיע לפיד שישתתף בישיבות הקבינט. כך ראוי. עכשיו נותר ליברמן].

אם יש משהו שמקלקל בצורה מוחלטת וקבועה את הצפייה בשידורי ספורט מהעולם – ליגת האלופות בכדורגל, טורניר היורו, אולימפיאדת טוקיו, לא משנה מה – אלו השדרנים הישראלים. הם לא סותמים את הפה. פשוט לא סותמים. מפטפטים כל הזמן. לא מפסיקים לרגע. הם מטרטרים בלי סוף. אין שנייה של שקט מהם. כמה שהם מדברים. אי-אפשר לעצור אותם. הם מלהגים בלא גבול. הם מדברים. ומדברים. ומדברים.

והם לא מוסיפים כלום. אנחנו הרי רואים הכל, ובאופן טבעי התיאור שלהם מגיע אחרי שכבר ראינו. ואז הם מספרים לנו שהובקע שער או שהכדור יצא החוצה. ושהאצן הזה ניצח והאחר הגיע שני. ושזה שיא עולם חדש, שיא עולם חדש, שיא עולם חדש. ושהאלוף האולימפי רוצה לשמור על תוארו. ושהשחיין במסלול 4 רוצה לנצח. ושמרים המשקולות הצליח או לא הצליח להניף אותן. ושהזריקה לשלוש נקודות נכנסה או פוספסה.

אחרי זה מצטרפים הפרשנים, המתחלקים לשתי קבוצות עיקריות. האחת היא של מאמני עבר ישראלים, שבמקרה הטוב זכו באליפויות בליגות המצ'וקמקות שלנו, ושמחלקים עצות וציונים לטובי המאמנים בעולם. השנייה היא של אלה שהתוספת שלהם לידע שלנו היא "איזו בעיטה נהדרת" או "הכדור לא התיישב טוב על הרגל"; "הוא חייב להאיץ כדי לסגור את הפער" או "הכידון לא יצא לו טוב מהיד"; "איזה משחה נהדר" או "הזמן שלה איטי מדי".

זה עוד כלום לעומת מה שמתרחש כאשר אחד המתחרים הוא ישראלי. השדרנים הופכים להיות מעודדים צווחניים, והפרשנים הם ראשי הקנוניה מעל הטריבונה כלשון הגששים. הספורטאי שלנו עושה עבודה מצוינת, הנה או-טו-טו הוא מנצח, היריב לא בכושר, יופי!, תיזהר!, אוי ואבוי!, השופט נגדנו, יש!!!!, כמה חבל!!!, זה היה קרוב, לא נורא, בפעם הבאה, כל הכבוד!!!!!!

מישהו הגדיר פעם משכנתה כ"כלי נשק" שהורג בני אדם ומותיר את הבתים שלמים. אולי מישהו יוכל להמציא מכשיר, בעזרתו נוכל להשתיק רק את השדרנים הישראלים ולשמוע את כל יתר הקולות מן המגרש, הבריכה, הזירה או המזרן?