טכס הנעילה של אולימפיאדת טוקיו היה סיום מר-מתוק למשחקים מורכבים. רוב הספורטאים לא השתתפו בטקס, כי הכללים קבעו שעליהם לעזוב את יפן בתוך 48 שעות מתום התחרות בה התמודדו. האיסור על נוכחות קהל הוביל לכך שהמשחקים לא הזכירו במאומה את החוויה המחשמלת שתכננה יפן, ולצד זאת – הם סיפקו אתנחתה נחוצה במיוחד של הנאה והישגים לצופים ברחבי העולם המותשים מן הקורונה, אומר וושינגטון פוסט.

יום אחרי יום במשך שבועיים, הספורטאים צצו אחרי שנים של הקרבה כדי לתפוס את תשומת ליבו של העולם. ענפים חדשים הביאו קהלים חדשים: סקייטבורד, אופני BMX וטיפוס. מבחינת המשלחת האמריקנית היו רגעים בלתי צפויים: נצחונה של לידיה ג'ייקובס בת ה-17 ב-100 מ' חזה, המדליות של אליסון פליקס אחרי שהפכה לאמא, סוסינה לי שניצחה בקרב-רב בהתעמלות אחר פרישתה של ביילס – ומדליית הארד של ביילס עצמה על הקורה. והיו עוד: האח והאחות היפנים היפומי ואוטה אבה שזכו במדליות זהב בג'ודו בהפרש של שעה; וג'ייסון קני הבריטי שזכה במדליית הזהב השביעית שלו באופניים.

יפן, אשר עברה 18 חודשי מחלוקת סביב קיום האולימפיאדה, זכתה לפרץ מבורך של גאווה לאומית כאשר זכתה ב-58 מדליות ומתוכן 27 זהובות. יפן הוכיחה לעולם, כי למרות כל הביקורת – היא יכלה לקיים אולימפיאדה בעיצומה של מגיפה. חלק מן הכללים, כמו חובתם של הספורטאים לעטות מסיכות על הפודיום ולשים בעצמם את המדליה על צווארם, נראו מוגזמים, אבל השכבה העבה של המגבלות הוכיחה את עצמה ואפשרה לתחרויות להתקיים. דעת הקהל, שהייתה זמן רב ספקנית לגבי קיום המשחקים, השתנתה לפחות חלקית במהלכם.

אבל עדיין הייתה תחושת ריקנות, בדידות ואפילו חמצמצות שההנאה וההישגים לא יכלו למחות לחלוטין. התחושה שהוועד האולימפי הבינלאומי ניצב מול ציבור שלא היה מעוניין במשחקים הותירה רושם של יהירות ופטרונות. הגישות הסקסיסטיות והמפלות של האליטה היפנית השמרנית ושל היפנים המבוגרים לקראת המשחקים גררו ביקורת בינלאומית. לצד זאת, הייתה התקדמות: היו אלו המשחקים המאוזנים ביותר מבחינה מגדרית, והבחירה בטניסאית נעמי אוסקה להדלקת הלפיד האולימפי הייתה איתות מבורך כלפי האוכלוסייה המעורבת מבחינה גזעית.

יפן התגאתה בכך שניצלה את המשחקים כדי לעודד את השתתפותם של תושביה בספורט ובאימון גופני, ובשיפור הניכר של גישת בעלי מוגבלויות – החל מתחנות רכבת וכלה במתקנים האולימפיים. השדרים בטלוויזיה דיברו בכבוד על משתתפים בני תערובת וטרנסג'נדרים, למרות שחוסר סובלנות ואפילו אכזריות כלפיהם עלו ברשתות החברתיות.

העונש על גרירת הרגליים בחיסונים

אבל היו גם פצעים, שאת הגדולים שבהם גרמה יפן לעצמה – טוען הפוסט. יפן גררה את רגליה בהתחסנות נגד הקורונה, מה שאילץ אותה לאסור תחילה על הגעת צופים זרים, ולאחר מכן – למנוע כניסת צופים בכלל. הספורטאים הגיעו למתקנים הריקים כדי לעודד את בני ארצם, אבל המשחקים שנוצרו בשביל הטלוויזיה חסרו את התשוקה הקהילתית, את הדחף ואת ההנאה שגורם הקהל. הזוכים במדליות נופפו בהן בשיחות וידאו עם בני משפחותיהם, אך היעדרם של משפחה וחברים היה מורגש.

מחוץ למתחם האולימפי המגודר היטב, נדמה היה שטוקיו הפנתה את גבה למשחקים. היו רגעים של התלהבות, אך לא אווירת הפסטיבל המלווה את הערים המארחות. במקום לקדם בברכה מבקרים זרים ולהראות להם את הכנסת האורחים המפורסמת של יפן, היחס כלפיהם היה של חשדנות שמא הם מביאים איתם את הקורונה.

לאורך כל הזמן הזה, הקורונה החמירה בטוקיו וביפן. מספר המקרים היומי זינק כמעט פי ארבעה בשבועיים של האולימפיאדה. נשיא הוועדה המארגנת, סייקו השימוטו, טען עם נעילת המשחקים, כי אין כל הוכחה רפואית או מדעית לכך שהנגיף עבר מן הכפר האולימפי לתושבי העיר, אך מומחים רבים בבריאות הציבור לא השתכנעו. הם טוענים שהמשחקים פגעו בציות למגבלות הקורונה, שהיה בעייתי גם כך.

הוועד האולימפי הבינלאומי מסיים את משחקי טוקיו בלא פגיעה בהכנסותיו מזכויות שידור וכאשר מצבו הכספי טוב. משלמי המיסים היפנים הם שישלמו את החשבון בן מיליארדי הדולרים – הנגאובר אדיר בלי להיות מוזמנים למסיבה, מכנה זאת הפוסט. בסופו של דבר, המשחקים היו רק הימלטות זמנית מהמתקפה הגוברת של זן הדלתא.