בית המשפט העליון גזר 10 שנות מאסר (יום ב', 17.12.07) על ישי שליסל שפגע במשתתפי מצעד הגאווה בירושלים בשנת 2005. בית המשפט קבע כי הנאשם היה אחראי למעשיו ואין כל עדות למצב פסיכוטי או לכל מחלת נפש. הנאשם עשה את מעשיו מתוך מודעות מלאה, ללא אוטומטיזם או "איבוד אישיות".
ישי שליסל, המערער, הורשע בבית המשפט המחוזי ב-3 עבירות של פגיעה במשתתפים ב"מצעד הגאווה", שהתקיים במרכז העיר ירושלים בחודש יוני 2005. המערער הורשע בעבירה של ניסיון לרצח, בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה.
בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער בדבר העדר שליטה - טענה לפיה הוא פעל כאוטומט בשל "קול" שקרא לו להפסיק את המצעד, אשר נתפס בעיניו כתועבה וכחילול השם. כחלק מטענת האוטומטיזם, העיד המערער, כי הוא לא זוכר מאום מאירועי האלימות שאירעו.
בערעור לבית המשפט העליון, טען המערער הן נגד דחיית טענת האוטומטיזם, הן נגד העבירות בהן הורשע לגבי שלושת המתלוננים, והן לגבי עונש המאסר שהוטל עליו - עונש של 12 שנות מאסר בפועל.
בית המשפט העליון ישב בהרכב של שלושה שופטים - השופטים מ' נאור, א' רובינשטיין, י' אלון. בית המשפט קבע כי המערער, שהיה בהסתכלות, היה אחראי למעשיו ואין עדות למצב פסיכוטי או למחלת נפש בה לקה. המערער עשה את מעשיו מתוך מודעות מלאה, ללא אוטומטיזם או "איבוד אישיות".
בית המשפט הוסיף כי המערער, בפעולתו בהפגנה, היה "ממוקד מטרה". הוא לא פגע בקורבן סתמי ולא נעץ את סכינו באיש מבני עדתו, אשר באו למחות נגד התהלוכה. הוא שעט לעבר מטרה מוגדרת וברורה - הדגל והאוחז בו.
בית המשפט ציין כי השאלה אם לקבל או לא לקבל גרסה של "אינני זוכר" מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. הנאשם יכול היה לעורר ספק סביר בשאלת האוטומטיזם, ולעניין זה היה עולה ספק סביר שהיה מספיק לו. בית המשפט של הערעור אינו בוחן מחדש את ההתרשמות מהעדים, ומשקיבל בית המשפט את העדות - נקודת המוצא היא שהעד תיאר דברים כפי שהתרחשו.
בית המשפט העיר כי אין למערער על מה להלין, לגבי העבירה בה הורשע. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי יש להמיר את ההרשעה בעבירה של רשלנות. ורק משום כך, יש להפחית במידת-מה מעונש המאסר בפועל, כך שיעמוד על עשר שנים. בייתר חלקי גזר הדין לא נעשה כל שינוי.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
