הספורט העולמי מאבד חלק ניכר מערכו

לפני אולימפיאדת טוקיו יצא לי לראות כמה פעמים את לינוי אשרם בקדימון של ערוץ הספורט. הבחורה מקסימה. מדברת בגובה העיניים, צוחקת בצורה טבעית, כולל על עצמה, כובשת בחן שלה ומשדרת ענווה. מדליית הזהב שלה לא שינתה אותה. בקבלות הפנים בנתב"ג ובראשון לציון היא דיברה על הקהל, על מתחרתה-חברתה ניקול זילברמן, על משפחתה, על המאמנת איילת זוסמן – וכאשר התייחסה להישג הנפלא שלה, זה היה באותה ענווה. אם בכלל אמרה את המילה "אני", זה היה כדי להודות למישהו.

ארטיום דולגופיאט, שהעניק לנו את ההישג הגדול ביותר בתולדות הספורט הישראלי – מדליית זהב אולימפית בהתעמלות – נשמע אותו הדבר. הוא הודה לכולם ואמר שהוא רוצה להצליח עוד יותר. אבישג סמברג, שזכתה במדליית הארד בטאקוונדו ביום הראשון של המשחקים, שמרה גם היא על צניעות. את הג'ודוקאים שלנו, שזכו במדליית ארד קבוצתית, כמעט שלא שמעו – אולי משום שבתחרויות האישיות הם כשלו בגדול.

תשוו את זה לשחצנות של הכדורגלנים הישראלים, נציגיו של הענף שההישג הגדול ביותר שלו היה העפלה אחת לגביע העולמי בשנת 1970. מאז הוא לא הצליח להגיע לשום דבר שמעבר למשחקי הפלייאוף בדרך לטורניר גדול או שניים – ותמיד נכשל שם. במקרה הטוב, אנחנו מסיימים במקום השלישי או הרביעי בבית המוקדם של המונדיאל או היורו (אליפות אירופה). מה שלא מפריע לכדורגלנים שלנו ולמאמניהם – ולעסקנים המנהלים אותם – לדבר גבוהה-גבוהה על זה ש"הפעם נעשה את זה", להתבטא בזלזול על הנבחרות האחרות, להצביע בשחצנות על השחקנים בחו"ל וכן הלאה. התוצאות עומדות ביחס הפוך לגאווה, כשם שהתוצאות של אשרם, דולגופיאט וסמברג עומדות ביחס הפוך לענווה. נקודה למחשבה.

התגובה הרוסית לנצחונה של אשרם על המועמדת לזהב, דינה אוורינה, הייתה ילדותית במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הגרוע. מה שבטוח הוא, שלא יודעים שם להפסיד בכבוד. כי ברוסיה ובמדינות אחרות, בעיקר סמכותניות ורודניות, הספורט הוא הרבה יותר מאשר תחרות של כישרון ומאמץ; הוא עניין של כבוד לאומי ושל הוכחה להצלחת המשטר ולעליונותו על פני יריביו מבית ומחוץ.

זה היה המצב במדינות הגוש הקומוניסטי, בהן כל האמצעים היו כשרים כדי לזכות בכמה שיותר מדליות ובעיקר בכמה שיותר מדליות זהב. ספורטאים וספורטאים הולעטו בסמים מסוגים שונים: סטרואידים למרימי משקולות, מעכבי גדילה למתעמלות, משפרי דם לאצנים ושחיינים. חלק משיאי העולם שנקבעו בשנות ה-80 בידי ספורטאים ממזרח אירופה עדיין עומדים בתוקפם, כי אדם נטול סמים אינו מסוגל לשבור אותם. ברוסיה זה המצב עד עצם היום הזה: ספורטאיה הופיעו תחת דגל הוועד האולימפי שלה, לאחר שהמדינה עצמה הורחקה מהאירועים הבינלאומיים לארבע שנים בשל סימום מסיבי.

סין היא כנראה הדוגמה הבולטת ביותר כיום. המשטר הקומוניסטי מאתר ילדים מוכשרים, נוטל אותם מהוריהם ומכניס אותם לאורח חיים נוקשה ביותר שמטרתו אחת ויחידה: מדליות זהב. למעט ההתעמלות, סין מתמקדת בענפים בהם אין תחרות של ממש מצד המעצמות הספורטיביות האחרות – ארה"ב, בריטניה, אוסטרליה, גרמניה, צרפת – כדי לצבור מדליות ולנסות לגבור על ארה"ב בטבלת ההישגים. בטוקיו זה כמעט הצליח להם.

שיהיה ברור: הלחץ הוא אדיר בכל העולם. ראו את הטניסאית היפנית נעמי אוסקה, אשר קרסה תחתיו עוד לפני האולימפיאדה, ונכשלה גם במשחקים עצמם למרות (ואולי בגלל) שזכתה בכבוד של הדלקת הלפיד. ראו את סימון ביילס המדהימה, המתעמלת הטובה ביותר בהיסטוריה, שכמעט ולא השתתפה במשחקים בשל שילוב של פטירת דודתה המאוד-אהובה, שערוריית ההטרדות המיניות של הרופא לארי נסאר והציפיות מרקיעות השחקים ממנה (ואגב: גם היא התבטאה באנושיות, בכנות ובענווה – מה שמוכיח שזהו החומר ממנו עשויים ספורטאים גדולים באמת). אפילו ניו-יורק טיימס שיגר מבזקים כאשר ספורטאים אמריקנים זכו בהישגים מרכזיים. אבל במדינות בהן הלאומנות ממלאת תפקיד פוליטי מרכזי, הלחץ כבד עוד יותר.

האם המחיר שווה את זה? אולי הגיע הזמן שהאולימפיאדה תהיה על בסיס אישי, לפחות במקצועות שאינם קבוצתיים. מה זה משנה האם השחיינית היא אוסטרלית או קנדית? מה זה חשוב האם הקופץ לגובה הוא קובני או צ'כי? הספורטאים הם מקצוענים, שברוב המדינות אינם זקוקים לממשלה ולפוליטיקאים משום שזוהי עבודתם. אם ההסתכלות על הזוכים תהיה במישור האישי, ייתכן שיפחתו המעשים הבלתי-אנושיים שמבצעים משטרים מסוימים כדי לראות את דגלם ולשמוע את המנונם כמה שיותר פעמים. אבל כל עוד מי שמארגן את האירועים הגדולים נותן אותם למדינות מושחתות ורצחניות כמו רוסיה, סין וקטאר – אין סיכוי שזה יקרה.

הספורט במאה ה-21 מתמודד עם אתגר חדש: משפרי ביצועים המצויים מחוץ לגופם של הספורטאים. זה החל בחליפות שחייה ייחודיות שהפחיתו את החיכוך עם המים, נמשך בנעלי ריצה המספקות יותר תאוצה והגיע למסלול החדשני באצטדיון האולימפי בטוקיו. מה שמעלה את השאלה, האם הספורט הוא הוגן והאם רק הכישרון והאימונים הם הקובעים, או שמא אנחנו עדים להתערבות המעוותת את התוצאות.

התשובה הפשוטה היא כנראה הנכונה: אכן כך, ויש לקבוע כללים ברורים של מה מותר ומה אסור, אלו תוצאות יוכרו ואלו לא. בדיוק כשם שרוח גבית של למעלה משני מטרים בשנייה מונעת הכרה בתוצאה לצורך רישום שיא. בדיוק כשם שאין שיא עולם בריצת מרתון, כי התנאים בכל מרוץ שונים זה מזה. יתרה מזאת: כל עוד לספורטאי אחד יש נעליים משופרות ולאחר אין – לא ניתן לקיים תחרות ביניהם. זה היגיון ברור והגינות בסיסית. התחרות צריכה להיות על היכולת הטבעית, על האימונים, על הכושר הגופני, על העמידות הנפשית – ולא על תוספים מלאכותיים, בתוך הגוף או עליו.

בשולי הדברים, ראוי בהחלט לחשוב על ההכרה בכמה מקצועות ספורט. בלי לקלקל לנו את חגיגות המדליות של אשרם ודולגופיאט, יש היגיון בטענה שספורט חייב להיות מדיד בדקות, במטרים, בקילוגרמים, בספירה עד עשר, בקו השער, בסל. מקצועות בהם השיפוט נעשה בידי בני אדם, על-פי כללים מדוקדקים ככל שיהיו, הוא הרבה פחות ברור להכרעה. לצד זאת, יש מקצועות שהם סכנת נפשות ברורה ומיידית, ואין להם מקום במאה ה-21: איגרוף, מירוצי מכוניות, מירוצי אופנועים, פוטבול. אנחנו לא באימפריה הרומית והמתמודדים אינם גלדיאטורים האמורים לשפוך את דמם לקול תרועות ההמון.

נעבור לאירוע הספורט הגדול השני של 2021: מעברו של לאו מסי מברצלונה לפריס סן-ז'רמן. ברגע בו הודיעה ברצלונה שהכדורגל הטוב ביותר בעולם לא ימשיך אצלה, היו שתי מועמדות יחידות לקלוט אותו: PSJ ומנצ'סטר סיטי. למה? כי הן היחידות שיכולות להרשות לעצמן לשלם מיד את הסכום שיעלה לרכוש את שירותיו של מסי – כ-100 מיליון אירו.

אם הנעליים, בגדי הים והמסלולים הופכים את הספורט לבלתי שוויוני ברמת הפרט, הכסף הגדול הופך אותו לכזה ברמת הקבוצות, במיוחד בכדורגל האירופי. הדבר ברור לחלוטין כאשר בודקים את הנתונים. מאז שנת 2000 זכו רק שמונה קבוצות בליגת האלופות, המפעל היוקרתי ביותר בעולם לקבוצות; ריאל מדריד זכתה בו חמש פעמים, וברצלונה – ארבע פעמים. שתי הקבוצות הללו זכו ב-17 מתוך 21 האליפויות האחרונות בספרד. בפרמייר ליג האנגלית היו שש אלופות שונות, כאשר ארבע מהן זכו יחדיו ב-19 אליפויות (ארסנל, צ'לסי, מנצ'סטר יונייטד ומנצ'סטר סיטי). בצרפת היו שמונה אלופות, אבל סן-ז'רמן זכתה בשבע מתוך תשע השנים האחרונות. ארבע קבוצות איטלקיות בלבד זכו באליפות במאה ה-21, כאשר יובנטוס קטפה שמונה מהן ובתוכן שבע אליפויות רצופות. בגרמניה היו רק שלוש אלופות; באיירן מינכן זכתה 18 פעמים, מתוכן תשע פעמים ברציפות.

בארה"ב המצב הרבה יותר טוב, כנראה בשל כללים המיועדים להגביר את התחרותיות: תקרות שכר, יתרון לקבוצות החלשות בקליטת כוכבים צעירים. המסורת התחרותית האמריקנית עושה גם היא את שלה. מעניין לציין, שדווקא בליגת הכדורסל NBA – המוצגת כמופת לשוויוניות – המצב דומה לכדורגל האירופי: שש אלופות בלבד מאז תחילת המאה. לעומת זאת, בפוטבול היו 12 אלופות שונות, ובבייסבול – לא פחות מ-13.

התחרותיות היא העומדת בלב-ליבו של הספורט המקצועי (להבדיל מהספורט העממי). כל הרעיון הוא ששתי קבוצות מציבות 11 כדורסלנים, חמישה כדורסלנים, שישה כדורעפנים וכן הלאה. ברור שאין שוויון, ברור שיש שחקנים טובים יותר וברור שיש קבוצות חזקות יותר. זה בסדר גמור, כי גם זה חלק מהתחרות. אבל יש פער גדול מאוד בין זה לבין המצב בו לקבוצות בודדות יש כל כך הרבה כסף, עד שלמעט מקרים חריגים ונדירים – התחרות האמיתית היא ביניהן, ולכל השאר נותר להיות בשר תותחים ואולי לגרד כמה פירורים. זה לא ספורט.

בעקבות מעברו של מסי לפריז סן-ז'רמן, אשר תשלם לו 30 מיליון אירו בשנה – עלות מעסיק של 63 מיליון אירו – תקציב השכר שלה זינק ל-302 מיליון אירו בשנה, הסכום הגבוה ביותר בעולם. שבע מתוך עשר קבוצות הספורט בעלות תקציב השכר הגבוה ביותר, הן קבוצות כדורגל אירופיות: ריאל מדריד (250 מיליון אירו), מנצ'סטר יונייטד (237 מיליון אירו), ברצלונה (230 מיליון אירו), יובנטוס (217 מיליון אירו), באיירן מינכן (195 מיליון אירו) וצ'לסי (192 מיליון אירו). האחרות הן קבוצות אמריקניות: לוס אנג'לס דודג'רס (בייסבול, 227 מיליון אירו), דאלאס קאובויז (פוטבול, 186 מיליון אירו) וקליבלנד בראונס (פוטבול, 185 מיליון אירו).

עשר הקבוצות הללו לבדן מוציאות מדי שנה 2.22 מיליארד אירו לשכר, ועל זה יש להוסיף את כל ההוצאות האחרות. וזה עוד לא הכל: הסכומים הללו אינם כוללים את התשלומים לרכישת שחקנים, המגיעים למיליוני אירו בודדים תמורת שחקנים ישראלים (למשל), עולים לעשרות מיליוני אירו ברוב ההעברות של קבוצות הצמרת באירופה וממריאים לתשע ספרות כאשר מדובר בכוכבים (מסי הגיע חינם כי סיים את חוזהו בברצלונה).

לא צריך להיות סוציאליסט כדי להרגיש שמשהו כאן מאוד לא בסדר. נכון, העולם תמיד היה מטורף בנושא השכר: רופאים מקבלים כל החיים פחות ממה שכוכב קולנוע מקבל תמורת סרט אחד. אבל מה שקורה בשנים האחרונות בכדורגל האירופי ובכדורסל ובפוטבול האמריקניים, עובר כל גבול של היגיון וסבירות. תקרות שכר בארה"ב, פייר פליי באירופה – כל אלו אינם עוצרים את הטירוף. אמנם, כפי שראינו, הכללים האמריקניים מבטיחים יותר תחרותיות – אבל הם אינם מונעים שפיכת סכומים אדירים בתחום שבסופו של דבר הוא רק בידור, לא יותר מזה.

לכאורה, כל עוד בעלי הקבוצות מוכנים להוציא כסף ולהביא את הכוכבים הגדולים – זה עניינם (אם נשים בצד את התחרותיות). אבל זה ממש לא כך. הקבוצות אמורות לממן את עצמן, ודאי לפי חוקי ה"פייר פליי" של הכדורגל האירופי, ועליהן להניב הכנסות מן הציבור. חלק משמעותי מן הכסף מגיע מזכויות שידור: 2.2 מיליארד דולר שולמו תמורת הזכויות של ליגת האלופות לשנים 2024-2021, זכויות הפרמייר ליג האנגלית לשנים 2015-2021 נמכרו תמורת 7 מיליארד ליש"ט; הכנסות קבוצות לה-ליגה הספרדית משידורי עונת 2019/20 היו 1.3 מיליארד אירו. מובן שאת זה מכסים הצופים ברחבי העולם.

מקור הכנסה מרכזי נוסף הוא מכירת מוצרי הקבוצות, במיוחד חולצות. אלו של מסי נמכרות כעת בידי פריז סן-ז'רמן ב-151-38 אירו; של ניימאר, הכוכב הגדול עד הגעתו של מסי – ב-113-38 אירו. ברצלונה ממשיכה למכור חולצות של מסי ב-160-70 אירו. ויש הרבה יותר מאשר חולצות, הן של שחקנים בודדים והן של המועדון כולו. מזכרות רבות נמכרות בימי המשחקים עצמם; אני קניתי כדוריד של ברצלונה לפני משחק של קבוצת הכדורגל בקאמפ נואו.

ומה עם ההכנסות ממכירת כרטיסים? המחירים ממריאים, במיוחד בכדורגל האירופי, כפי שניתן לראות בטבלה המצורפת. נכון שבדקנו משחקים מרכזיים, אך גם הכרטיסים למשחקים שגרתיים עולים עשרות אירו. זהו ההיבט המקומם ביותר של עסקי הספורט המודרניים: רבים מן האוהדים מן השורה, שהם הנלהבים ביותר והנאמנים ביותר, אינם יכולים להרשות לעצמם לצפות במשחקי קבוצותיהם. גם כאן, הספורט מאבד חלק ניכר מטעמו ומן ההצדקה לקיומו.