כשהתותחים רועמים

חמישה שוטרים "אוכפים קורונה" על-ידי רדיפת נער ללא מסכה, אך אנשים אנוכיים ורעשניים, מתנגדי חיסונים וקורונה, ממשיכים לאיים על בריאות הציבור ללא טיפול בתופעה.

רצח בתוך המגזר הערבי מאיים לא רק עליהם אלא זולג גם אל החברה הישראלית. רק אתמול נרצח בכפר ראמה שבגליל סאהר איסמעיל, יועץ לשרת החינוך, בדרכו לעבודה. התדהמה הייתה רבה כי היה איש אהוב "ללא אויבים", לדברי משפחתו. חזרו ונשנו הביקורות על תיפקוד המשטרה שלא עושה די למיגור הפשיעה בחברה הערבית. אבל מה עושה אותה חברה עצמה? למה היא לא מתגייסת לבער מקרבה את העשבים השוטים?

משרד התרבות והספורט (בראשותו של חיליק טרופר, אדם חיובי בתכלית), הקדיש מודעת אבל זעירה (בגודל 5 על 6 ס"מ) למותו של האמן הישראלי הבכיר, זוכה פרס ישראל, יגאל תומרקין (2021-1933), לצד מודעות אבל של מוסדות ציבוריים (ההסתדרות, התעשיה האוירית) בגודל 9 על 10 ס"מ לפחות. כי מי זה אמן בישראל? ומיהו תומרקין בפרט?

תקצר היריעה לתאר את עומק יצירתו. אזכיר רק את הפסל שלו "הוא הלך בשדות" בעקבות היצירה הקנונית של משה שמיר והבלדה של נתן אלתרמן מ-1934, "האם השלישית": "בְּנִי גָדוֹל וְשַׁתקָן... הוּא הוֹלֵךְ בַּשָּׂדוֹת. הוּא יַגִּיע עַד כָּאן./ הוּא נוֹשֵׂא בְּלִבּוֹ כַּדּוּר עוֹפֶרֶת".

הרומן של שמיר (1947) הוא מהיצירות המכוננות של החברה הישראלית. דמותו של הצבר המיתולוגי עוצבה על-פי דמותו של אורי, גיבור הסיפור. אצל תומרקין גופו של אורי חשוף לפגיעות הקליעים. הוא כבר לא "יפה הבלורית והתואר" (לקריאה מאמר נרחב של יגאל צלמונה 2019).

המוזות

שבוע פסטיבל האנימקס בסינמטק ת"א בהפקתה של גלית ברסקי זכה להצלחה מרובה כשמאות ילדים והוריהם גדשו את האולמות והחללים הציבוריים, נהנו מתמונות ומוצגי קומיקס וקריקטורות. בנוסף לסרטי האנימציה, הסדנאות וההרצאות, ניתנה למבקרים הזדמנות לרדת לחקר תולדות האנימציה. כך בהרצאה והדגמה של אלון גור אריה על חברת האנימציה הממוחשבת "פיקסר" שכולנו מכירים מסרטים כמו "צעצוע של סיפור".

אנו מכירים את האנימציות הקלסיות של דיסני המבוססות על אלפי ציורים שמצטרפים לתנועה. האנימטור המוכשר ג'ון לאסיטר פוטר מאולפני דיסני שראו במיחשוב אנימציה ירודה, ועבר לחברתו של ג'ורג' לוקאס. סטיב ג'ובס קנה מלוקאס את המחלקה בשנת 1986 ב-10 מיליון דולר, הקים את 'פיקסאר' ועמד בראשה.

מתברר שהבחירה בצעצוע נבעה מכך שראשית האנימציה הייתה בתכנות והפעלה של גופים הנדסיים כמו כדור, חרוט וכד'. ג'ון לאסיטר ניסה ליצור סיפור עם צורות אלה כך שהצורות "התגלגלו" לצעצועים. ממחשבים ענקיים לשמירת החומרה התפתח "הענן" וטכנולוגיות האחסון המודרניות. צחוק הגורל הוא שדיסני קנתה בסוף את פיקסאר לאחר שיצרו יחד את "צעצוע של סיפור".

המוזות חיות ונושמות

מוזאון ת"א האהוב והפופולרי מכולם, בהנהלתה של טליה כהן עוזיאלי והאוצרת הראשית מירה לפידות, משלב אמנות גבוהה ועממית, לכל המשפחה. המיצב של צדוק בן דוד הוא פלא אמנותי שיצירתו נמשכה כחמש שנים. הוא כולל מעל 6,000 דמויות של נשים, גברים וילדים שראה האמן בנסיעותיו ברחבי העולם – והוא צילם אותם אך לא הכירם באופן אישי. את התצלום עיבד לרישום בעיפרון, ואח"כ הפך את הרישום בטכניקה של צריבה בחומצה למגזרת מתכת דקיקה צבועה בשחור. אלפי דמויות קטנות ניצבות על מצע חולי ענק ויוצרות נוף אנושי מרתק.

סילביו פרלשטיין: מדאדא ועד היום

לאניני הטעם ומביני התמורות באמנות המודרנית נפתחה תערוכה זו. מזה כחמישים שנה האספן סילביו פרלשטיין רוכש יצירות של אמנים מובילי דרך. זהו אוסף אישי המציג תנועות אמנות אוונגרדיות וניסיוניות של המאה העשרים. הוא כולל אוסף מרשים של עבודות קנוניות בסגנונות מובילים: דאדא, סוריאליזם, אמנות מופשטת וקונצפטואלית, מינימליזם, פופ ארט, אמנות עכשווית ועוד. לראשונה בישראל, מוצגות כאן כ-130 יצירות שרבות מהן הפכו כבר לעבודות איקוניות של המאה העשרים, ביניהן: מרסל דושמפ עם "השפם של מונה ליזה", דאלי, מאן ריי, מגריט ומרסל ינקו שלנו (ממייסדי עין הוד), שהיה מאבות ה'דאדא'.