הרהורים בעקבות פרשת "כי תצא" (ג')

אני מודה ומתוודה, שאינני מתכונן בדיון על פרשת "כי תצא" להביא אפילו קמצוץ משיח ושיג ביקורתי, שיש לי עם העולם הדתי ועם ספרות החוק המקראי. אני מבקש למקד במאמר זה את מלוא עוצמות הרוח רק לעבר העולם הייחודי המוסרי, שיש בחוק המקראי, כפי שבא לידי ביטוי בפרשה שלנו, העמוסה בשבעים וארבעה ציווי חוק.

אני מוצא לנכון להדגיש, שבפרשה שלנו שבעים וארבע מצוות, המתפרסות על פני קשת רחבה של נושאים, כשענקי הרוח בעולם הפרשני מוצאים שמה שמחבר ומשותף לחלק הארי של הנושאים ההתייחסות רוויית חמלה לחלש וגילויי האכפתיות למצוקותיו.

כן, אני מודה, שאני נפעם מקריאת פסוקים ו'-ז' בפרק כ"ב. אני נרגש מקריאת ההוראה רווית החמלה לבעל חיים הנתון במצוקה - "כִּי יִקָּרֵא קֵן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ... וְהָאֵם רוֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרוֹחִים, אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִּקַּח, הָאֵם עַל-הַבָּנִים..." כשנתקלים בקן של ציפורים וזקוקים לביציה, אין לקחת את הביצים ואת האם. רק לאחר שילוח האם ניתן לקחת את הביצים.

אני מודה, שאני נרגש מיחסו של המחוקק המקראי לשבויית מלחמה. אין חוקה אחת המוכרת לנו בקרב עמים אחרים, שמחייבת לאיפוק ועידון יצריו של השובה ביחסו לשבויית המלחמה, כפי שבא לידי ביטוי בניסוח של החוק ב"דברים" פרק כ"א, פסוקים י'-י"ד. השובה חייב לתת לשבויית המלחמה להתבודד חודש ימים רק כדי שתוכל להתאבל על יקיריה ולפעול על-פי כל כללי טקס המקובלים והנהוגים בחברה ממנה באה - "...וְיָשְׁבָה בְּבֵיתְךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים...". רק לאחר חודש שמורה לשובה הזכות לשאתה לאישה. אם אחרי חודש יחליט, השובה שהוא אינו נושאה לאישה - באה הדרישה בחוק "וְשִׁלַּחְתָּ לְנַפְשָהּ וּמָכוֹר לֹא תִּמְכְּרֶנָה בַּכֶּסֶף, לֹא תִּתְעַמַּר בָּהּ..."

אני מוצא לנכון להביע את הערכתי ליחס שמגלה המחוקק כלפי שכיר שנאלץ למכור את כוח עבודתו, או שנדרש ללוות כסף. הייחודיות שמורה לחוק המקראי באיסור המוחלט למלווה כסף לקחת ריבית מאדם. שנאלץ ליטול ממנו הלוואה - "לֹא תָּשִׁיךְ לְאָחִיךָ" ("דברים", פרק כ"ג פסוק כ'). יפה עשה הרמב"ן בהסברו, לפיו אדם בעל אמצעים שמלווה כסף, "עָלָיו לִרְאוֹת אֶת הַלּוֹוֶה הַנִּזְקָק - אָחִיךָ". ואם אדם מכר את כוח עבודתו השכר תמורת העבודה חייב להיות משולם באותו יום טרם שקיעת החמה.

אסיים את מסעי הקצר בפרשת "כי תצא", כשאני רואה בה חלק מנאום של משה טרם הפרידה, כשהוא בדרכו להר נבו, והעם הולך להתפרס על שנים עשר שבטיו בכל מרחביה של ארץ ישראל. חייו בארץ מותנים בהקשבה לציוויים כמו שציינו לדוגמה באיסור נשך, תשלום לשכיר יום טרם שקיעת החמה ובעוד שלל חוקים שנפרסו בפני העם במשך ארבעים שנות נדודיו.

למרבה הצער, היו גילויים כואבים של אי-מימוש הוראות החוק ואף התנכלות בוטה לציוויו המוסריים, ולכן היינו עדים לפרץ זעם נבואי המביע מחאה כואבת "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלַיִם", ואף היו גילויים של תגובה ברוטאלית אכזרית של השררה המונרכית, כמו כליאת נביא, המביע מחאה על גילויי עוול, בבור כלא, ובבור אין מים.