פרטי האירוע
חוזה למכירת מקרקעין, שנערך בין בעלי הדין, בוטל ע"י המשיבים מחמת הפרתו על-ידי המערערים. לבקשת המשיבים הצהיר בית המשפט המחוזי, כי החוזה בוטל כדין וקבע, בלי שנתבקש לכך, כי הביטול כפוף לכך שהמשיבים ישיבו מקצת כספם, שקיבלו על חשבון המחיר, בתוספת הפרשי הצמדה מיום ביטול החוזה. המערערים מערערים אך על הקביעה בדבר ההשבה, וטענתם היא, שעל המשיבים להשיב להם יותר מאשר פסק להם בית המשפט המחוזי.
טענות המשיבים
ביטול החוזה אינו פועל למפרע, ועילת התביעה נגדם התגבשה רק ביום הביטול, ועל כן חובת ההצמדה והריבית חלה רק מיום הביטול.
החלטת בית משפט
מ"מ הנשיא ח' כהן - אין כל מאומה בטענת המערערים, שכאילו היה מקום להפחית פיצויים מוסכמים אלה, באשר "נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שהיה לראותו מראש בשעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה", ככתוב בסעיף 15(א) לחוק התרופות. צדק השופט המלומד בסברתו, שסכום הפיצויים נקבע תוך ציפייה מפוקחת וסבירה של הנזק הממשי, העלול להגרם לא רק למוכרים - אם יצטרכו לחפש להם קונה אחר - כי אם בעיקר לקונים, אם יצטרכו לרכוש מקרקעין אחרים.
בסעיף 9(א) לחוק התרופות כתוב, שהנפגע מן ההפרה "חייב להשיב למפר מה שקיבל ע"פ החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה הייתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך". הברירה, הנתונה בידי הנפגע, היא לתת למפר את שוויו של מה שקיבל ממנו במקום להשיב לו בעין את אשר קיבל ממנו, אפילו לא הייתה ההשבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה; אבל אם ההשבה בעין היא - מן הבחינה האובייקטיבית - בלתי אפשרית או בלתי סבירה, אין הנפגע יוצא ידי חובתו בהשבה זו, אלא עליו לתת למפר את השווי האמיתי של מה שקיבל. והא ראיה שבס' 21 לחוק החוזים (חלק כללי), מצויה אותה ההוראה עצמה בלשון שאינה משאירה ברירה לנפגע.
בתקופה של אינפלציה גדולה, בוודאי השבת הקרן בלי הפרשי הצמדה אינה סבירה. גם אני סבור שתשלום אותו הסכום הנומינלי של כסף, שנתקבל חודשים או שנים קודם לכן, לאו השבה סבירה יקרא. ואין החב בהשבה יוצא בה ידי חובת החוק. צודקים המערערים בטענתם שהלירות ששלמו אינן דומות ללירות שהוחזרו להם, שהצד השווה שבהם אינו אלא השם בלבד - ולעניין זה לא השם קובע אלא השווי.
השופט א' ברק - משהפר קונה חוזה למכירת נכס, אין בדרך כלל בהפרתו של הקונה, כשלעצמה, כדי להביא את החוזה לסיומו. נהפוך הוא: החוזה עומד בעינו, והדין מעמיד בידי המוכר את הברירה: רוצה - משאיר הוא את החוזה פתוח; רוצה - מבטל את החוזה, ובלבד שנתקיימו הדרישות הקבועות בס' 7 לחוק החוזים תרופות. משביטל המוכר את החוזה, זכאי הוא לפיצויים בגין הפרתו על-ידי הקונה. כן זכאי הוא להשבה מהקונה. הקונה, לעומתו, אינו זכאי, בנסיבות אלה, לפיצוי כלשהו, שהרי הוא המפר. אך האם זכאי הקונה להשבת כספים, ששילם למוכר? אם נקבע בחוזה הסכם בעניין זה, נוהגים על-פיו (בכפוף להוראת ס' 15 לחוק התרופות). אך מה הדין אם אין בחוזה כל הסדר בעניין זה?
חוק התרופות מכיר בזכותו של הקונה להשבה. סע' 9 לחוק התרופות מבחין בין השבה ע"י המפר לבין השבה ע"י הנפגע. סע' 9 (א) לחוק התרופות:" משבוטל החוזה ... חייב [הנפגע] להשיב למפר מה שקיבל ע"פ החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה הייתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך". יש הסבורים, כי מטרת ההשבה היא להשיב את מצבו של התובע לקדמותו. גישה זו מתבססת לרוב על כך, כי ביטול החוזה בשל הפרתו מביא לידי כך שהחוזה מתבטל למפרע ולכן אין ולא היה כל בסיס למוכר להחזיק בידיו את מה שקיבל מידי הקונה, ועל המוכר לעשות הכל כדי להשיב את הקונה למצב בו היה נתון ערב כריתת החוזה.
כשלעצמי, סבור אני, כי אין כל בסיס לקביעה כי אם בוטל החוזה הוא מתבטל למפרע. ביטול החוזה משמעותו שחרור הצדדים מחובתם לבצע את חיוביהם בעתיד, אך אין פירושו עקירת החוזה מהמציאות המשפטית שבין הצדדים. לא רק שביטול החוזה אינו פועל למפרע, אלא אין גם לומר, כי מטרת ההשבה היא להחזיר את המצב לקדמותו. לאחר חוק התרופות שוב אין החזרת המצב לקדמותו תנאי לביטול, ועל כן, על אחת כמה וכמה, שאין בין החזרת המצב לקדמותו לבין ההשבה קשר הכרחי.
מטרת ההשבה היא למנוע התעשרות שלא כדין. בכך נבדלת תרופת ההשבה מתרופת הפיצוי. הראשונה באה למנוע התעשרות שלא כדין, והיא מופעלת במקום שתחושת המצפון והיושר מחייבת השבה, ואילו האחרונה באה לפצות על נזק. אכן, ההשבה קשורה בחוזה וביטולו, אך אין היא נובעת מהחוזה, ואין היא תנאי מכללא בחוזה.
כמו בדיני הפיצויים, כן גם בדיני ההשבה, יש להבחין בין העקרונות, הקובעים את מסגרת ההשבה, לבין העקרונות, הקובעים את שיעור ההשבה. יש ויעוד ההשבה ייקבע על-פי הוצאות שהוצאו, ויש ושיעור ההשבה יקבע לפי ערך ששונה, ויש ושיעור ההשבה יקבע טובת הנאה שצמחה, ויש שיעור ההשבה יקבע על-פי מבחן סביר אחר. מבחני העזר עשויים להיות שונים ומגוונים, אך העיקרון, אותו הם באים להגשים, הוא אחד.
סע' 9(א) לחוק התרופות מבחין בין השבה בעין לבין השבת שווי. בהשבה בעין משיב הצד את הנכס, שקיבל מהצד השני. לדעתי מקבל ההשבה זכאי אף לדמי שימוש. חובת התשלום של דמי השימוש אינה מבוססת על כך כי החוזה מתבטל למפרע, ועל כן השימוש היה שלא כדין. נהפוך הוא: השימוש היה כדין, אך אי תשלום עבורו לאחר ביטול החוזה ולאחר שחרור הצדדים מכל התחייבויות חוזיות נוספות מביא לידי התעשרות שלא כדין.
מקום שההשבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה, נעשית ההשבה בערכים כספיים, המשקפים את השווי של מה שנתקבל. מטרת הערכת השווי היא למנוע התעשרות שלא כדין. רק השבה "ריאלית" יהא בה כדי למנוע התעשרות שלא כדין. לעומת זאת, אם ערכו של הנכס שנתקבל - והשבתו בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - הולך ויורד לא יהא זה צודק להשיב את שוויו על-פי ערכו החדש, שכן השימוש בו נעשה על-פי ערכיו הישנים. לעתים יבוא הדבר לאימוץ מועד העברת הנכס על-פי החוזה, ולעתים יביא הדבר לאימוץ מועד ההשבה בפועל. ההכרעה בעניין זה לא נעשית על-פי שיקולים ערטילאיים של "ביטול מראש או למפרע", אלא על-פי שיקולים פרגמטיים בדבר מניעת התעשרות.
השבת כסף ששולם היא מקרה מיוחד במינו. במובן מסוים, זו השבה בעין. כסף שולם - כסף מוחזר. העיקרון הנומינליסטי אינו עיקרון קוגנטי, ואינו משקף את תקנת הציבור, זהו אך עיקרון, המשקף כוונה אפשרית - את כוונת הצדדים (בחוזה) ואת כוונת המחוקק (בחוק) - והוא חל, על כן, במקום שנוצר חיוב לתשלום סכום קצוב, המשתלם בזמנו.
מקום שהשווי נקבע שלא לפי כוונת הצדדים אלא לפי עקרונות כלליים אחרים, שוב אין מקום לעיקרון הנומינליסטי, אלא שוויו של הכסף נקבע על-פי המדיניות המשפטית של הדינים הספציפיים אשר במסגרתם מתעוררת השאלה. במסגרת דיני ההשבה אין מקום לעיקרון הנומינליסטי, שכן הוא עשוי להביא להתעשרות שלא כדין של אחד הצדדים. בתנאים של אינפלציה, כסף ששולם, והשבתו מתבקשת במסגרת חוזה, שבוטל בשל הפרתו, יש להשיבו בערכים ריאליים, דהיינו, על-פי ערכו של הכסף, שעה שנתקבל על-ידי המשיב.
"השבה ריאלית" בתנאי אינפלציה שומרת על ערכו של מה ששולם. אך האם אין לצרף לכך ריבית ראויה? לדעתי, התשובה היא חיובית. ההשקפה המקובלת היא, כי "מקום שהמוכר חייב להחזיר את המחיר, יהא חב גם בריבית על כך".
את הביטוי "קיבל" בסע' 9 לחוק התרופות אין לפרש על דרך הצמצום, ואין להגבילו לקבלה "פיזית". יש לפרש את הביטוי "קיבל" על רקע מטרת ההשבה, ויש להעניק לביטוי זה פירוש מרחיב המשתרע על קבלה "נורמטיבית". "המוכר" קיבל לא רק מעות, אלא "קיבל" גם את זכות השימוש בהם כרצונו. עתה עליו להשיב את מה שקיבל. ערכה של השבה זו בתנאי אינפלציה הוא השבת המעות על-פי ערכן הריאלי, וריבית ראויה על סכום זה.
כשלעצמי נראה לי, כי מקום שמטרת ההשבה היא למנוע התעשרות שלא כדין, ואין מטרתה לא הענשה ולא פיצוי, יש מקום לסברה, כי שיעור ההשבה יהא על-פי שיעור ההתעשרות, ובאין התעשרות אין השבה. עם זאת, יתכן שיהא מקום להבחין בין אדם, שהחזיק בכסף מתחת למזרן על-פי רצונו שלו, לבין אדם שאיבד את הכסף עם קבלתו. הראשון עשה שימוש בכסף כרצונו, ויתכן שערכו של שימוש זה יקבע בערכים ריאליים כאמור. מהשני נמנעה האפשרות לעשות כל שימוש.
ביטול החוזה על-ידי המוכר בגין הפרתו על-ידי הקונה פועל מעתה ואילך, אך אין בכך כדי לשחרר את המוכר מחובתו להשיב לקונה - בתנאי אינפלציה - את הכספים, שקיבל בערכים ריאליים בצירוף ריבית ראויה. רק כך תמנע התעשרות שלא כדין.
הערעור נתקבל ולמסקנה זו הגיע גם השופט י' טירקל.
נכתב על ידי שגיא בנתאי
