מספרים על מנהל כושל שהודח וביצע חפיפה עם מחליפו. "הכנתי לך שלוש מעטפות", אמר, "ותפתח אותן לפי הסדר אם תיקלע למצוקה". השנה הראשונה של המנהל החדש הייתה קשה, לקראת אישור הדוחות הכספיים הוא פתח את המעטפה הראשונה ומצא בה פתק: "תאשים אותי". ואכן, הוא טען שנאלץ לאכול את פירות הבאושים של קודמו. כאשר השנה הבאה הייתה גרועה עוד יותר, הייתה במעטפה השנייה הצעה נוספת: "תאשים את הממשלה". ואילו בשנה השלישית נאמר: "תכין שלוש מעטפות".

ג'ו ביידן ובכירי ממשלו מצויים בשלב המעטפה הראשונה: הם מאשימים את דונלד טראמפ בחרפת אפגניסטן. לדבריהם, הם ירשו את ההסכם מהשנה שעברה עם הטליבאן ולפיו הכוחות האמריקניים ייצאו מהמדינה עד 1 במאי 2021, והפרתו רק הייתה מחמירה עוד יותר את המצב. טיעון קצת מוזר כאשר הוא בא מפיו של ממשל שידע היטב להפוך (או לפחות לנסות להפוך) צעדים בינלאומיים מרכזיים של טראמפ: היציאה מהסכם פריז, הפרישה מהסכם הגרעין עם אירן ועוד. אז דווקא כאן, וכאשר הכל מתפוצץ, ממשל ביידן מרגיש כבול לממשל טראמפ?

האמת היא, שביידן צודק לגמרי בכך שארה"ב הייתה צריכה לצאת מאפגניסטן: לא היה לה שום סיכוי לבנות דמוקרטיה וממשלה יציבה, ודאי שלא אחרי 20 שנה, 2,450 חיילים הרוגים, 3,800 אזרחים הרוגים וטריליון דולר. גם טראמפ צדק לגמרי כאשר חתם על הסכם הנסיגה.

הבעיה הגדולה הייתה בביצוע. לפני שישה שבועות בלבד הכריז ביידן שאין סיכוי שהטליבאן ישתלט על המדינה, ושאין מצב בו ארה"ב תצטרך לברוח מאפגניסטן כמו מווייטנאם. אלא שזה בדיוק מה שקרה. כיצד? האם המודיעין לא היה מדויק (לפני שבועיים בלבד ההערכה הייתה שקאבול תיפול במקרה הגרוע ביותר בתוך 90-30 יום)? האם ביידן לא האמין למודיעין? האם דרגי המבצעים לא קיבלו את ההתראות? האם התכנון היה כושל? חשוב מאוד לקבל תשובות לשאלות אלו, בעיקר כדי להפיק לקחים לעתיד.

ארה"ב השקיעה בצבא אפגניסטן 80 מיליארד דולר באימונים ובציוד. זהו ממוצע של 4 מיליארד דולר לשנה מאז הפלישה למדינה, לעומת 3.8 מיליארד דולר שניתנים לישראל. אבל התל"ג האפגני הוא 20 מיליארד דולר בשנה, לעומת כמעט 400 מיליארד דולר בישראל; התוצר לנפש הוא 500 דולר לעומת 44,000 דולר. מה שאומר, שבדולר אחד אפשר לקנות באפגניסטן הרבה הרבה יותר מאשר בישראל. כך שגם אם רוב הסיוע האמריקני שימש לרכישות בארה"ב, עדיין נותרו סכומים עצומים להוצאה באפגניסטן עצמה.

למרות סכומי העתק הללו, תפקודו של צבא אפגניסטן בשבועיים האחרונים הזכיר את תשובתו של קצין גרמני לעמיתו האיטלקי, ששאל האם היו לאיטלקים אבידות כבדות במתקפת בעלות הברית בצפון אפריקה: "שום אבידות; הם בורחים". למעט כמה יחידות עילית, החיילים האפגנים נכנעו או נטשו את עמדותיהם ללא קרב. קאבול נפלה לאחר לכל היותר כמה צרורות של תתי-מקלעים בפרבריה.

וושינגטון פוסט תיאר השבוע, בכתבה שבהחלט ראויה לתואר "מדהימה", כיצד הטליבאן קנה – פשוטו כמשמעו – את הצייתנות של החיילים, תוך שהוא מסתמך על שילוב של הפחדה, ניצול השחיתות שפשתה בצבא והתסכול של החיילים נעדרי המנהיגות וחסרי המשכורת. אבל אלו הסיבות שעל פני השטח. הסיבות המרכזיות היו הרבה יותר עמוקות ובסיסיות. במשפט פשוט אחד: כסף איננו תחליף למוטיבציה ולנכונות להקרבה, התלויות בהכרה בצדקת המטרה. זה מה שהיה באמת חסר לחיילים האפגנים. וזהו הלקח שצריכים ללמוד כל מדינה, כל הנהגה וכל צבא: מורל אולי לא מנצח מלחמות, אך העדרו ללא ספק מפסיד אותן.

ביידן טוען שהמשימה האמריקנית באפגניסטן מעולם לא הייתה לבנות מדינה או להקים ממשלה. יכול להיות. אבל בפועל, האמריקנים ניסו לייבא לאפגניסטן דמוקרטיה מערבית – ונכשלו בענק. בדיוק כפי שנכשלו כמעט כל הנסיונות לכפות דמוקרטיה על עמים וארצות שלא היה להם הבסיס הדרוש לכך. זה לא עבד במזרח התיכון בין שתי מלחמות העולם ובזמן האביב הערבי, זה לא עבד ברוסיה, זה לא ממש עבד בטורקיה, זה מקרטע בהונגריה. למעשה, גרמניה ויפן שאחרי מלחמת העולם הן אולי הדוגמאות היחידות למהפכה דמוקרטית מוצלחת – בגלל התבוסה האיומה שהנחילו המשטרים הרודניים בשתי המדינות.

בניית דמוקרטיה היא הליך ארוך וסבוך. תראו כמה זמן נדרש לבריטים. תראו את הטלטלות שעברה צרפת. תראו את הבעיות שעדיין קיימות בארה"ב. במובן זה, הדמוקרטיה שלנו היא אחת החזקות והמושרשות בעולם, בזכות מסורת יהודית ארוכה – וגם היא ניצבת בפני איומים. על אחת כמה וכמה שקשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, להנחיל דמוקרטיה כאשר היא באה מצידם של כובשים. בריטניה וצרפת ניסו ונכשלו במזרח התיכון; המערב ניסה ונכשל בלוב; ארה"ב ניסתה ונכשלה באפגניסטן.

הפיאסקו של אפגניסטן מערער את הביטחון במנהיגות האמריקנית, במיוחד כאשר גם ביידן העדיף בסופו של דבר את האינטרס האמריקני על פני החופש וזכויות האדם של האפגנים. ביידן הבטיח שערכים אלו יהיו אבני הפינה של מדיניות החוץ שלו, לצד הביטחון הלאומי האמריקני. בהחלט יש מקום ללמוד את הלקח (שלמעשה היה צריך ללמוד כבר מזמן) ולהבהיר: אנחנו נסייע למדינות שיהפכו בעצמן לדמוקרטיות; אנחנו לא ננסה להפוך אותן לכאלה.

המילים הכי מסוכנות בשפה העברית הישראלית הן "יהיה בסדר". כולנו יודעים מה משמעותן: מאמינים סומכים על אלוקים, חילוניים סומכים על המזל, אלו ואלו אינם עושים דבר מעבר לכך. יצחק רבין הזהיר מהשימוש בביטוי זה שבועות אחדים לפני שנרצח, מה שהעצים עוד יותר את הטרגדיה.

האמריקנים אמורים להיות הכי ההפך מה"יהיה בסדר". הם סופר שמרנים בחיי היום-יום, קשה מאוד להזיז אותם מהרגליהם – והצד החיובי הוא, שהם מתכננים היטב כל פרט ואינם זזים מן התוכנית. במילים אחרות: צמודים לספר, אומנם בלי אלתור וגמישות כאשר הללו נחוצים, אך גם בלי עיגולי פינות. ברוב המכריע של המקרים זה עובד, כי יוצאי הדופן המחייבים חריגה הם אכן יוצאי דופן.

נראה שזה לא מה שקרה בשבוע האחרון באפגניסטן. ג'ו ביידן אמר ב-8 ביולי, בביטחון עצמי מופרז הגובל בשחצנות, כי הטליבאן לא ישתלט על המדינה. השבוע טען, כי ארה"ב הייתה מוכנה לכל התרחישים. בפרפראזה על משפט ידוע של בנימין נתניהו, הראשון לא היה נכון והשני לא קרה. שר החוץ, אנתוני בלינקן, טען בזמן אמת ש"זו לא וייטנאם" – אבל המחזות היו זהים: מסוקים נוחתים על גג השגרירות האמריקנית ותושבים מקומיים מנסים בצורה נואשת להימלט עם האמריקנים. רק בשבוע שעבר צוטטה בתקשורת האמריקנית הערכת מודיעין, לפיה קאבול עלולה ליפול בתוך 90-30 יום. בפועל, זה לא לקח אפילו שבוע.

התחושה הברורה היא, שהפעם גם האמריקנים היו בטוחים ש"יהיה בסדר". זה אולי מדאיג עוד יותר מאשר השאלות הקשות על מחויבותה של ארה"ב לבעלות בריתה, ועל מידת הרצינות של ביידן בהכרזותיו על חזרתה של וושינגטון להובלת העולם ועל שמירת הדמוקרטיה כאבן יסוד במדיניות החוץ שלה. משום שזה לכל הפחות תסמין לחפיפניקיות מהסוג שעלול להפיל אפילו מעצמת-על.

כאשר המריא אחד המטוסים האמריקניים מקאבול, נראו שני חפצים נופלים ממנו. כמה דקות קודם לכן צולמו אפגנים היושבים על-כנפי המטוס ומנסים להיאחז בו. המסקנה ההגיונית הייתה, שהיו כאלה שנשארו שם בעת ההמראה ונפלו אל מותם; לפחות אחד מהם זוהה ככדורגלן מקומי ידוע. זהו ודאי אחד המחזות המזעזעים שראינו – ובצורה מצמררת במיוחד, זה מזכיר את הקופצים אל מותם ממגדלי התאומים בפיגועים שהביאו את ארה"ב לאפגניסטן לפני 20 שנה. אחרי כמה ימים צולמו למעלה מ-600 אפגנים נדחסים למטוס אחד באחת הטיסות העמוסות ביותר בהיסטוריה (נדמה לי שהשיא שייך לנו, בהעלאת יהודי אתיופיה).

האמריקנים החלו לפני למעלה משנה, לאחר ההסכם עם הטליבאן, לעסוק בקליטת האפגנים שסייעו להם והצפויים למאסר ואף לרצח בידי הקנאים המוסלמים. עד נפילת קאבול הם קלטו 2,000 כאלה ובני משפחותיהם. זה היה איטי מאוד (התהליך אמור להימשך שנה) ורחוק-רחוק מלענות על הצרכים, כנראה כחלק מתפיסת ה"יהיה בסדר" עליה דיברנו. אין מספר רשמי של מבקשי המקלט (ומובן שצריך לוודא שאין ביניהם טרמפיסטים ואף מתחזים מסוכנים), אך הרושם הוא שמדובר ברבבות: פועליהם של קבלנים אמריקנים, מתורגמנים של הצבא וה-CIA, מקורות מידע וסייענים, אפילו שוטרים וחיילים מקומיים.

זה בדיוק מה שניתן היה וצריך היה לעשות מראש. רשימת הזכאים למקלט צריכה להיות ידועה; ככלות הכל, מדובר על מי שעבדו עם האמריקנים או אומנו והוכשרו על ידם. ככלות הכל, היה ברור שגורלם אחרי הנסיגה – שכאמור נקבעה לתחילת מאי השנה – יהיה רע ומר. ככלות הכל, מבחינתה של מדינה בת 330 מיליון תושבים, המעמסה רחוקה מלהיות משמעותית. ומעל הכל: מדובר באמינותה של ארה"ב ובמסר שהיא משדרת לאחרים ברחבי העולם בהם היא מבקשת להיעזר.

העובדה שכמעט דבר מכל זה לא נעשה, העובדה שרבבות חוששים כעת לחייהם ולחיי בני משפחותיהם, עלולה לרדוף את ארה"ב עוד זמן רב. מדוע שמישהו יסתכן במתן סיוע למדינה, העלולה לנטוש אותו כאשר לא יהיה לה צורך בו? מדוע שמישהו יאמין להבטחות עתידיות מעורפלות, כאשר מציאות ההווה נגלית לעיניו בשידור חי?

ראו את שתי התמונות כאן. זוהי אותה אישה, באותו יום ובאותו מקום: קלריסה וורד, כתבת החוץ הראשית של CNN, אשר דיווחה השבוע מקאבול. התמונה העליונה היא מאולפן הרשת, התמונה התחתונה היא מרחובות העיר. וורד הבינה, שעות אחדות לאחר כיבוש קאבול, שעליה להתלבש כמו מוסלמית אדוקה כדי שלא להסתכן. גם זה לא הספיק לקנאים ברחובות, דיווחה: אחד מהם אמר לה שהיה עליה לכסות גם את פניה ולעטות כפפות.

במסיבת עיתונאים למחרת כיבוש קאבול טענו דוברי הטליבאן, שהם ינהגו במתינות ובפתיחות, ושהארגון השתנה מאז שלט במדינה ביד ברזל עד 2001. אני לא מאמין לאף מילה, משתי סיבות. האחת – עקרונית: קנאים אינם נעשים מתונים, ודאי לא בשעת נצחונם; הם נעשים יותר קנאים. השנייה – עובדתית: אנשי טליבאן בעיר ג'לאלבד ירו השבוע במפגינים נגדם, בקאבול הם מקשים על הגישה לנמל התעופה והדברים ששמעה וורד היו ברורים לחלוטין. בערים שנכבשו כמה ימים לפני כן, נכנס הטליבאן לפעולה מיד: אנשיו החרימו סמארטפונים והודיעו לנשים שעליהן להתכסות מכף רגל ועד ראש.

זהו הגורל הצפוי כעת לאפגניסטן כולה. או שהתושבים ייאלצו לחיות תחת קנאות חשוכה מאין כמותה, או שהם ייתקלו באלימות קשה אם ינסו להתנגד. ההחלטה לצאת הייתה נכונה. הביצוע שלה היה כושל. ג'ו ביידן, ממשלו וארה"ב כולה לא יוכלו להימלט מהמראות הללו ומן המחיר הכבד שלהם.