למילה "הכשרה" יש שתי משמעויות. האחת - מלשון "כשר": הפיכת הטרף לכשר. למשל: הכשרה לפסח של כלים בהם נאכל חמץ, או הכשרת מטבח בו בושל אוכל שאינו כשר. השנייה - מלשון "כושר": לימוד והכנה, בין אם גופניים ובין אם רוחניים. למשל: הכשרת לוחמים או הכשרת מורים.

מה שמשותף לשני המובנים הוא, שלא ניתן לעשותם בדיעבד. הם משנים את המצב מכאן ולהבא, לא מכאן ולשעבר. אפשר יהיה להשתמש בעתיד למאכלי בשר בסיר בו בושל בעבר בשר בחלב, אבל אותו מאכל נותר בלתי כשר. אפשר להפוך נער בעל כושר גופני ממוצע לבעל כושר קרבי, אבל זה לא יגרום לכך שהישגיו הספורטיביים הקודמים ישתפרו. עניין של ההיגיון הכי בסיסי שיש.

לכן, כאשר הממשלה מכשירה בדיעבד את תוספת הרמטכ"ל לפנסיות של משרתי הקבע - זו סתירה במונחים. היא יכולה לקבוע שמכאן ולהבא הפנסיות יגדלו בכל שיעור שתמצא לנכון; היא לא יכולה לגרום לכך שהפנסיות ששולמו שלא כדין יהפכו לחוקיות. שוב, זה עניין של ההיגיון הכי בסיסי שיש.

המחלוקת על הפנסיות היא אמיתית. בשנת 2016 גילה מבקר המדינה דאז, יוסף שפירא, כי הרמטכ"לים אישרו במשך שנים הגדלה ממוצעת של הפנסיות ב-8.8% מעבר למה שאמורים היו לקבל הפורשים משירות הקבע - עסק של 1.1 מיליארד שקל בשנה. משרד האוצר טען ועודנו טוען, כי לרמטכ"ל יש סמכות לאשר הגדלה נקודתית, אבל לא הגדלה רוחבית בלא בחינה פרטנית של הנסיבות. משרד המשפטים תומך בעמדת האוצר, ובג"ץ הורה לממשלה לנמק מדוע לא תבטל את ההגדלה ותגבה בחזרה את הכסף שלכאורה שולם שלא כחוק.

החלטת הממשלה אתמול (יום א', 22.8.21) נועדה לתת מענה לצו על תנאי של בג"ץ - אבל ספק רב אם היא עושה זאת. כאמור, לצו יש שני ראשים: קדימה ואחורה. ההחלטה הזאת כנראה פותרת את בעיית העתיד, אבל לא יכולה לפתור את בעיית העבר. משום שלא ניתן להכשיר בדיעבד תשלומים בלתי חוקיים.

להפך: בתי המשפט, ובראשם בית המשפט העליון, פסקו שוב ושוב, כי כאשר רשות ציבורית מגלה ששילמה כספים שלא כדין - היא אינה רשאית להפסיק את התשלומים, אלא חייבת לעשות זאת. בתי המשפט נתנו שוב ושוב גיבוי לרשויות שדרשו החזרים של כספים כאלה, גם כאשר היה מדובר במאות אלפי שקלים. כי שוב חזרנו למחוזות ההיגיון הבסיסי: כספי ציבור שייכים לציבור, ואין לאיש רשות לחלק אותם כראות עיניו בניגוד לנהלים ובוודאי שלא בניגוד לחוק.

באופן עקרוני, בית המשפט העליון אינו אוהב הכשרות בדיעבד, כפי שניתן ללמוד מפסיקתו העקבית בנוגע לעבירות בנייה. על-פי פסיקה זו, אין לאפשר לעברייני בנייה לקבל אישורים רטרואקטיביים שיכשירו את העבירות שביצעו וימנעו את הריסת הבנייה הבלתי-חוקית (בפועל המצב הפוך, אבל זה נושא למאמר אחר).

מתן הכשר בדיעבד אינו רק בלתי הגיוני ובלתי חוקי; הוא גם ובעיקר בלתי מוסרי וחותר תחת יסודות שלטון החוק. כי מה זה אומר? שמי שהפר את החוק מספיק זמן ובצורה מספיק בוטה ויש לו מספיק כוח פוליטי - לא רק שלא ישלם את מחיר עבירותיו, אלא שגם יוכל ליהנות באין מפריע מפירותיהן. זהו מצב של כל דאלים גבר, זהו מצב של פגיעה בעיקרון היסודי ביותר של שוויון בפני החוק. ולא משנה אם מדובר בבדואי בנגב או בקצין בכיר בקריה.

מעבר לכל זה, יש טעם לפגם - בלשון המעטה - בכך שדווקא בני גנץ הוא שיוצא למלחמה על תוספת הרמטכ"ל. הרי הוא אחד מאלו שאישרו את התוספות הבלתי-חוקיות הללו, ובהחלט ייתכן שהוא גם אחד מאלו שנהנים מהן. כלומר: הוא גם מסיר מעצמו את האחריות לתשלומי עתק בלתי חוקיים, וגם כנראה מבטיח לעצמו את שמירת הכסף שקיבל. אם זה לא ניגוד עניינים - אני לא יודע מה כן. ייתכן שעל נקודה זו לבדה ראוי לפסול את החלטת הממשלה.

ההכרעה תהיה בסופו של דבר בבג"ץ. התקדימים והקו הפסיקתי אמורים להביא לפסילתה של ההכשרה בדיעבד ולהוראה לגבות בחזרה את הסכומים ששולמו עד עתה. אבל תארו לעצמכם איזו מהומה תתחולל כאן אם כך ייפסק: הם פוגעים בצה"ל! אנשי קבע חיוניים יעזבו את הצבא! הנה הוכחה שהם שופטים של מרצ - שהתנגדה לאישור התוספת! העובדות, כמו תמיד, יישבו מבוישות בפינה חשוכה.