אנו חייבים זאת לכל הבראלים <br>

הפעם אתחיל מהמסקנה. לא רק הדמעות של האבא דורשות הקמת ועדה מיוחדת למחדל הפקרת החיילים. כל הורה, כל לוחם, כל מפקד, חייב לתבוע הקמת ועדה שכזו, בה יישבו מומחי הביטחון, המשפט, המוסר היהודי, השכל הישר, אשר תוביל להכרעה בסוגיית ההתגוננות וההתמודדות אל הסכנה האורבת לחייל מול האויב יהא אשר יהא.

תקופה ארוכה, ארוכה מאוד, שהביטוי הנודע ממורשת ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון הפך לאנדרטת מילים ריקות מתוכן וחלולות, מתקופה אחרת, "תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

יוסי, אבא של בראל שמואלי, החייל הנאבק על חייו, דמע מול האומה ובפנים מיוסרות שאל את השאלה שלכבודה חייבים להקים את ועדת המומחים, איך הגענו למציאות בה חייל ממוגן מכף רגל ועד חומת בטון נורה מטווח אפס מתוך חרך וחייו תלויים לו מנגד?

נדמה כי בשנים האחרונות נוצרה מציאות בה מפקדי הצבא עצמם והעומדים בראש נבוכים אל מול המציאות הביטחונית דווקא בביטחון השוטף ובאירועים הלכאורה נקודתיים וממוקדים, חוסר האונים הזה מחלחל לקצונה הזוטרה וממנה לחייל בשטח האמור להכריע ברגע האמת האם לירות או לא לירות. לברוח או להילחם, לסגת או להתעמת, האם מילות הקסם הכלה, ספיגה, הבלגה, הם תורת הלחימה של צה"ל? חוסר הבהירות נותן אותותיו ועולה לעיתים לכדי תחושות של הפקרות בואכה סכנת חיים ועד אסון ממשי.

מאות הסרטונים המופצים חדשים לבקרים על-ידי סוכנויות המחבלים לסוגיהם וגווניהם, בהם מוצגים חיילי צה"ל מושפלים, מבוזים, מוכים, על-ידי האויב ומשפחתו. סרטונים בהם מוצגים לוחמים מובסים הנסים על נפשם מפני נערים המיידים לעברם אבנים ובקבוקי תבערה, משליכים מוטות ברזל וסלעים, ממרחק אפס רכבי צבא משוריינים.

הצילומים המזוויעים של נשים מבוגרות וילדות זבות חוטם הולמות בחיילים, מושכות בקסדתם ובנשקם אל מול החייל המובס והמתגונן, ח"כים תוקפים ומבזים חיילים, עמדות צבא ורכבי לוחמים בוערים מטווח אפס הם חלק משמעותי מהבלבול וחוסר הבהירות בהוראות הפתיחה באש.

להוראות פתיחה באש יש חשיבות עצומה להמשך שמירת חוסנו המוסרי של הצבא, ברם, המציאות בה מחבלים יכולים באין מורא ובאין חשש להגיע עד למרחק של סנטימטרים בודדים מגופו של החייל, יכולים להציב מול פרצופו המושפל אצבע משולשת, לסטור לו, למשוך בנשקו ולהשליך על רכבו בקבוק תבערה. אלו הם זרעי הפורענות אשר הנביטו את המציאות המתועבת בה חיילי צה"ל הינם אסקופה נדרסת והפקר. כאן נולד הקושי, כאן מתחילה ההפקרות בואכה בלבול וחוסר תגובה מקצועית.

הצבא ומפקדיו חייבים לחזור להבטחתו של דוד בן-גוריון, תדע כל אם עברייה... כי הפקידה לא כי הפקירה, כי הפקידה. הצבא חייב לשקם את הריסות ההרתעה מול האויבים, לחזור לערכים הכל כך פשוטים, כל כך מתבקשים, לחתור למגע, לשמור על כבודו, להכריע, לשמור על מוסריותו ובעיקר לדעת באופן הברור והפשוט ביותר על-פי המוסר היהודי כי חיו קודמים לחיי מבקשי נפשו.

דמעותיו של יוסי, האבא של בראל יכולים להיות המבוא לוועדה מיוחדת אשר תבחן מחדש, מהמסד ועד הטפחות את כל הוראות הפתיחה באש, תבחן את ההוראות על-פי המציאות המשתנה, תציע דרכי התמודדות למניעת קונפליקטים, יכולת זיהוי אירועים צפויים והטיפול המהיר בהם עוד טרם שהתחוללו, תאפשר שטחי הגנה לחיי החיילים אשר העובר אותם שם נפשו בכפו והריהו כמי שמבקש לפגוע בחייל.

לוועדה מיוחדת זו תהייה עבודה רבה, מאתגרת ומורכבת לנוכח המציאות בשטח בה התרגלו האויבים למצב בו חייל צה"ל הוא מטרה ללעג, השפלה ובוז.

ההרתעה מתחילה מכאן, מההתבוננות בפרספקטיבה למה שנעשה ונחל כישלון חרוץ, עתה הגיעה העת לפעול לשיקום הריסות ההרתעה וכבודו של חייל צה"ל. אנו חייבים זאת ליוסי, אנו חייבים זאת לניצה, אנו חייבים זאת לבראל ולכל עם ישראל, זה הזמן לפעולה.