פולין ולוחמי "הצדק ההיסטורי" שלה <br>

בבלוג שלי הקדשתי כמה וכמה מאמרים, ואף סדרות לפולין, לרבות נושא הרכוש היהודי השדוד. חשבתי שמלאתי את המכסה. וכי כמה אפשר לכתוב על פולין, שעליה נכתב הרבה, לא רק בגנותה אלא גם בשבחה. למשל צבא פולין, שחיל-האוויר היעיל שלה נמחק ביום הראשון לבליץ על פולין כתוצאה ממודיעין בוגדני, עיכב את הכוח הנאצי האדיר בשערי הבירה וורשה למשך יותר משבוע. שום מדינה אחרת, באירופה, עם צבא, חיל אוויר וכוחות שריון גדולים פי כמה וביצורים כמו "קו מז'ינו" המפורסם, לא עשה כדבר הזה. הפולנים לחמו ולחמו עם הראש בקיר תוך שמחצו בו גם את ראשיהם של חיילים נאציים. זאת פולין. יש כאן צרוף מיוחד במינו של אומץ וגאווה לאומית, אמונה נוצרית קתולית ואיזה פאטליות היסטורית של היות פולין במשך דורות במקום רע באמצע - בין רוסיה לפרוסיה.

והם עשו זאת שוב בהכנסת הראש בקיר, ובנושא רגיש מאוד כמו הרכוש היהודי של ניצולי השואה וצאצאיהם. ממשלת פולין הנוכחית, הלאומנית בניחוח גזעני, חשבה, ומבחינתה בצדק, כי כדי לשים קץ אחת ולתמיד לאנומליה הזאת של רכוש יהודי בפולין שנמשכת עשורים, יחוקק חוק שישים קץ לאנדרלמוסיה הזאת. החוק נתן תוקף למדיניות נמשכת, רציפה, של כחש ומרמה, תככים ותחמנות גם של ממשלות ליבראליות בפולין. אלא שבפוליטיקה כמו בדרכים הכלל הוא: "אל תהיה צודק - הייֶה חכם". מעשית - הם היו צריכים את החוק הזה כמו "כלב זקוק לרגל חמישית" - לשאול ביטוי יהודי פולני. כפרשים טובים, הפולנים ידעו כי הרכוש היהודי הוא "סוס מת". אז מדוע לתקוע בו עוד צרור יריות. אבל אלה הפולנים. בדמיון הפרוע שלי, בשעה שגופים שונים תלו תקוות להסדר של הרכוש, אני העליתי תרחיש ולפיו מתישהו כשאחרון השרידים ייעלם מן השטח, ממשלות ישראל ופולין, יחתמו על איזה "הסכם שילומים" סמלי ושלום על ישראל ופולין.

צדק צדק תרדוף

התברר כי לרדיפת "צדק היסטורי" יש שותפים כאן בישראל ובין אלה עיתון הארץ. ב-16.8.2012 יום לאחר אישור החוק למניעת תביעות על רכוש יהודי על-ידי נשיא פולין הוקדש לנושא מאמר המערכת. המאמר סוקר בקצרה את הצעדים הפולניים, לרבות ניסיון לעצב מחדש את ההיסטוריה של פולין בתקופת השואה. נאמר בו:

"מעבר לשמירה על זכויות הקניין של ניצולי השואה שהם כיום תושבי ישראל וצאצאיהם יש לישראל גם תפקיד סמלי חשוב בקרב על זיכרון השואה. כשבנימין נתניהו היה ראש הממשלה הונחו העקרונות ההיסטוריים בצד פעמים רבות, לטובת כריתת בריתות באיחוד האירופי עם ממשלות אנטי-ליברליות כמו פולין והונגריה. כך היה, למשל, בעת חקיקת החוק הפולני שאיים להפליל את כל מי שיטען, כי גם פולנים היו מעורבים בפשעי הנאצים. נתניהו בחר אז לא להתעמת עם הפולנים ואף חתם עם על הצהרה היסטורית בעייתית. הכל כדי לגייס עוד אצבע באירופה נגד הפלשתינים. החלטת לפיד לשנות מדיניות זו נכונה עקרונית. ישראל אינה יכולה להסכים לגזל של רכוש יהודי בפולין".

המאמר מציין את מחאת ישראל, ואת חילופי האשמות בין פולין לישראל והחזרת השגרירים של שתי המדינות לארצותיהם ומסיים בקטע הבא: עם זאת מן הראוי כי לפיד ושאר חברי הממשלה יזכרו, שלא רק פולין מתנגדת להשבת רכוש. גם ישראל גזלה רכוש של פלשתינים רבים חפים מפשע, שנאלצו להימלט ב-1948, ומאז הופקעו בתיהם ואדמותיהם בלא פיצוי באמצעות "חוק נכסיי נפקדים"... אירועים אלה ומלחמת העצמאות אינם זהים כמובן אבל התוצאה - קורבנות חפים מפשע שאיבדו את רכושם והוא נמסר לאחרים, והם אינם מקבלים פיצוי על כך - קיימת גם כאן".

כשסיימתי לקרוא את המאמר הראשי התחושה שלי הייתה כי התכלית הייתה ב"פָּנטש ליין", הסיום, בבחינת "טול קורה מבין עיניך" כמיטב הצדקנות המערכתית. יתר על כך, הסוגיה של הסילוף ההיסטורי, שאינה קשורה ישירות לרכוש היהודי, העסיקה את החלק המשמעותי של המאמר. נושא הרכוש היה משני. ואני כבר התייחסתי לזה כשציינתי כי המגזין ד'מרקר, של הארץ שמוקדש לכלכלה ומשק לא עסק בנושא. כנראה שהוא לא ייחס חשיבות לזוטות כאלה.

רכוש יהודי - הפקר אוניברסאלי

כשריד שואה, וכמנוי על עיתון כמו הארץ, איני רואה כל פסול בהתייחסויות לשואה ולהשוואה לאירועים נוראים אחרים. אדרבה, תמיד יש לזעוק כשמבוצעים מעשיי זוועה תוך אזכור השואה. אבל בהקשר של רכוש של קורבנות השואה וההשוואה לרכוש פלשתיני נטוש - זה מקומם. איזו מין השוואה - בין מי ש"נמלטו" לבירקנאו, לגבי משפחתי - לחֶלמנוֹ, ולא יכולים לטעון לרכוש "נטוש" לבין אלה שנמלטו ללבנון, סוריה או ירדן. אלה דברים בוטים חפים משמץ של רגישות. במקרה זה, לא רק כלפי שר החוץ ורה"מ החליפי, יאיר לפיד, שהוא מעולם לא שכח שהוא בן של שריד שואה, אלא כלפי השרידים בכלל. לרבות כמוני. לדעתי "חוק נכסיי נפקדים", שנותן תוקף חוקי לתפיסת הרכוש של ערביי ארץ ישראל, היה צריך להיות שונה במקורו וכי הוא ראוי לתיקון בבוא המועד כאשר ייחתם הסכם שלום עם הפלשתינים. אבל אז יש להביא בחשבון גם את הרכוש היהודי הרב במדינות ערב ובראש וראשונה עירק.

גם זאת יש לזכור כשמדובר ב"צדק היסטורי". הבריחה ההמונית של ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות נבעה, בין היתר, מהבטחה של מדינות ערב, שתקפו את המדינה הצעירה, כי עוד מעט קט לא זו בלבד שישובו לבתיהם אלא יזכו גם משלל של המנצחים. בשבילי זאת לא היסטוריה. זאת הייתה מציאות, כמו לאלה שהשתתפו במערכה על חייה של המדינה. עירק, שאינה גובלת בישראל עמדה בראש אויביה של ישראל. חיל המשלוח שלה היה בגודל של יותר מאוגדה, נתמך על-ידי מטוסי קרב ומפציצים בתוספת אלפי מתנדבים של "צבא ההצלה" בראשות פָאוּזי אל קָאוּקג'י. שנאה זאת כלפי ישראל מצד עירק שורשיה בראשית מלחמת העולם השנייה כאשר למדינה הייתה זיקה וקשרים הדוקים עם המשטר הנאצי בכול הרמות, מהמנהיג הפרו נאצי ראשיד עאלי אל כילאני, ועד "אל פּוּתוּואה" - ארגון נוער בדומה ל"נוער ההיטלראי" שזכה לביקור ידידות מצד מפקד ה"היטלר יוגנד", וולטר וון שיראך.

והנה בעקבות מבצע "עזרא ונחמיה" בשנים 1950-51 שבו פונו כמעט כל אזרחיה היהודיים של עירק ובאו לישראל, רכושם הוחרם. מדובר ברכוש שנאמד כיום בסביבת מאה מיליארד דולר. לאמור בהסדר שלום עם הפלשתינים, צריך להביא בחשבון גם רכוש זה. עיתון הארץ יכול היה להקדיש קצת מחשבה לפָּנים הרבּים של פיצויי רכוש בימינו, במאמרים שונים של המערכת או במדורי "דעות" ויש מקום לשניהם. במקרה זה המאמר של הארץ היה לא על גבול הסִכּלוּת אלא הרִשעוּת.

היסטוריונים עוסקים בהיסטוריה - ולא בצדק היסטורי

והיו כאלה שנתלו באילן זה של "עיתונאות צרופה". במאמר במסגרת מדור דעות בהארץ (20.8.2021) מופיע מאמרו של פרופסור דניאל בלטמן תחת הכותרת "זכותה של פולין לעסוק בשואה כדרכה". ראשית ייאמר שאין כל פסול בכתיבת המאמר על-ידי פרופסור בלטמן שהוא היסטוריון של תקופת השואה והיסטוריון ראשי של מוזאון גטו וורשה בפולין. וברוח הסיום של מאמר המערכת בהארץ הוא כותב: "עם השנים אפשרה פולין לאנשים שהיו בדירות האלה (של היהודים, צ.ג) לרכוש אותן ממש כמו שדיירי הדיור הציבורי בישראל יכלו לרכוש את דירתם מן המדינה. אבל גם למוחמד נכדו של בעל הדירה בוואדי ניסנאס בחיפה המתגורר היום במחנה פליטים בלבנון שמורה הזכות לתבוע פיצויים בבית משפט בישראל?

זהו, כאמור, ספח למאמר הראשי של הארץ כאילו התבקש. אבל ניחא. עם זאת, מהיסטוריון מצופה לכתוב על היסטוריה, והיסטוריה אינה בית משפט שעוסק בצדק. היא עוסקת במציאות של פעם שאותה מדי פעם בפעם מתקנים היסטוריונים כאשר הם מגלים עובדות חדשות. זה חל גם על הדוגמה שמביא דניאל בלטמן מפסיקה של בית משפט לערעורים בפולין שביטל פסיקה של ערכאה נמוכה יותר אשר קבעה כי שני היסטוריונים הוציאו דיבתם רעה בחקר שפרסמו על אשמת פולנים מסוימים בשיתוף פעולה עם הנאצים. לאמור הא ראייה שיש צדק בפולין של ימינו. אלא מה. יהיו מי שיטענו כי במשטר הקיים כיום בפולין, אפשר וכבוד השופט העליון, קיבל רמז, או עשה זאת בלי רמז, לאזן את הביקורת על החוק להלאמת הרכוש היהודי. מה גם שהפסיקה באה זמן קצר לאחר שנשיא פולין חתם על החוק. פרשנות היא רב סטרית. לא שייכת להיסטוריה.

יתרה מזאת. דוגמת הפיצויים שמשלמת פולין, קצת למעלה ממאה יורו לחודש, שמזכיר הפרופסור בלטמן, הם לעג לרש. מה אלה אמורים לפצות? וכי מאה יורו אמורים לפצות יורש כמוני שהנדל"ן של המשפחה כלל שלושה מבנים מהם מבנה חזיתי ושני אגפים, בכיכר הראשית של עירי זדונסקה וולה. ואינני מדבר על הרכוש הנייד, לרבות פריטים בשווי עשרות אלפי דולרים שנאלצה המשפחה להשאיר כאשר פונתה מביתה חודשיים לאחר הכיבוש - "זמנית", שהפכו לנצח. בין אלה שידם הייתה במרתף שבו הוחזק רכוש, היו פולנים, תושבי העיר.

מורשת פולנית

רוצה לומר שזה מאמר פובליציסטי של נקיטת עמדה, ולא מאמר היסטורי, וליתר דיוק מאמר סנגוריה על פולין של היום ותימוכין מן הגורן ומן היקב. לכך אני רוצה להוסיף כי פולין של היום לא מביישת את עברה האנטישמי. ומדי פעם בפעם, מרוב זיעה של צדקנות, המסכה נופלת ומגלה את הפנים. וזה מה שעשה סגן שר החוץ הפולני, פאוול יבלונסקי בראיון ברדיו ב-16 באוגוסט. הוא אמר כי יש לשקול את הגבלת משלחות ישראל לפולין כי "המסעות לא מתקיימים כראוי ולעתים מחלחלת לראשם של הצעירים שנאה לפולין". הוא הוסיף ואמר כי "בין הגורמים שאחראים לליבוי השנאה לפולין בקרב הישראלים היא מערכת החינוך שמחדירה לתלמידים תעמולה שמושתתת על שנאת פולין". אין זאת התבטאות ראשונה עם סממנים אנטישמיים של אישיות פולנית בכירה. האינסטינקט והרפלקס פעלו כאן בו זמנית.

ראש הממשלה יצחק שמיר, יליד פולין, התבטא כי הפולנים יונקים את האנטישמיות מחלב האם. זה לא נכון. אין דבר בריא יותר וטהור יותר מחלב אֵם, כל אֵם. האנטישמיות בפולין, הוותק שלה, הוא כוותק הקהילה היהודית שם לפני אלף שנים, עם היווסדה. זאת נמשכה בעת היותה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת, כאשר בראש המדינה עמד המרשל פּילסוּדזקי, הנוח יחסית ליהודים, דרך השואה, ועד היום. אומדן כוללני מעריך את מספרם כיום, לרבות הגבוליים, בעשרת אלפים נפש. הם מוצאים עצמם בימים אלה במצוקה קשה והמשרד לענייני תפוצות מודע לכך.

מבלי דעת, כמעט, הדבר החיובי באיום של סגן שר החוץ הפולני של הפסקת המסעות לפולין שקרויות "מצעד החיים" - הוא פתח של חלון הזדמנויות להסרת גיבנת ריטואלית שגדלה לממדים ממוסחרים גדולים ומזמן צריך היה להפסיק אותה. אורי משגב התייחס לזה במאמרו בהארץ וכמה מכתבים למערכת גיבו דעה זאת. אני הרי מָתמיד ברעיון לקיים "צעדת התקומה" בירושלים בין הר הזיכרון דרך הר הרצל ועד לכנסת על גבעת רם. מיזם הולם יותר, חינוכי יותר ושוויוני יותר מאשר "מצעד החיים" באתר המוות הגדול ביותר בעולם שלדעת רבים אין זה מקרה שהוא נמצא בפולין.