אלף שנות ציוויליזציה יהודית פורחת בממלכת פולין, נגדעו באבחת חרב בשנות השואה. שלושת מיליוני יהודי הפזורה היהודית הגדולה בעולם הישן, עלו בעשן. אבל הם הותירו מאחוריהם נכסי נדל"ן שערכם לא יסולא בפז. במשך השנים שחלפו מאז השואה, היקשו הפולנים על יהודים ששרדו איכשהו את השואה, או על צאצאיהם, להשיב לעצמם את זכויותיהם החוקיות בנכסים שהותירו משפחותיהם על אדמת פולין המקוללת. ידיד אישי שעסק בהשבת רכוש יהודי לבעליו, סיפר על הררי הקשיים והתחבולות שהציבו הפולנים במאמציו להשיב ללקוחותיו זכויות על נכסים שמשפחתו החזיקה זה דורות. רק מעטים צלחו בשלום את כל דרך החתחתים הזו. השאר נואשו, ורק התנחמו בעובדה, שאולי ביום מן הימים יחזירו לידיהם את רכוש המשפחה.
עכשיו גם זה נגמר. הפרלמנט הפולני, בהשראת ממשלת הימין, אישר חוק המונע משרידי קורבנות השואה שהתגוררו בפולין, להחזיר לעצמם את הבעלות על הרכוש שהותירו טרם לכתם לאושוויץ. יש בהתנהגות זו משום שוד לאור היום, בחסות המחוקק הפולני. סוג של התעללות נוספת בקורבנות השואה. הפולנים עשו זאת מן המקפצה. לעין כל. נא בעין לעם היהודי. דווקאיות לשמה. אילו באמת רצתה פולין לנהוג כמדינה מתוקנת, היה עליה לפחות לבוא בדברים עם צאצאי אזרחיה היהודים, או עם המדינה היהודית שקמה על אפר המשרפות. לפחות הייתה מפגינה למראית עין סוג של רצון טוב ודו שיח, טרם קבלת החלטה החד-צדדית. אבל הפולנים המשיכו לבוז לצאצאי אזרחיה היהודים. כפי שנהגו בחלק מן התקופות שבמרוצת אלף שנות נוכחות יהודית תוססת בפולין.
הזילזול הבוטה הזה, כמו גם הפניית העורף לקריאות שהגיעו מישראל לעצור את תהליכי החקיקה ולפתוח במשא-ומתן טרם הבאת החוק לאישור סופי בפרלמנט, הם שהניעו, ובצדק, את שר החוץ לפיד לצנן את מערכת היחסים עם היוהרה הפולנית. אבל בימים אלה למדנו שהשמאל הרדיקלי בישראל, דווקא מבין ללבם של הפולנים. מה עזר לו להבין את הפולנים? לא תאמינו - התנהלותה של מדינת ישראל כלפי הפליטים הפלשתינים. כאילו יש דמיון בין שני הסיפורים הטרגיים הללו.
ביטוי להבנה של אנשי השמאל את המהלך החד-צדדי הפולני, קיבלנו ממיקלדתו של פרשן הבית של
עיתון הארץ לעניינים פולניים, פרופ' דניאל בלטמן, שהוא גם ההיסטוריון הראשי של מוזאון גטו ורשה בפולין. בלטמן, כשאר חבריו בשמאל הפוסט ציוני, משווה ברוב חוצפה את סיפורם הטראגי של היהודים שנושלו עכשיו מרכושם בפולין, לסיפורם של הפלשתינים שגם הם איבדו את רכושם במלחמת 48'. לא פחות.
בלטמן מסביר שמדובר בסך-הכל בדירות שבהן התגוררו היהודים ומשנותרו ריקות לאחר השואה, הלאים אותם השלטון הקומוניסטי הכובש בסוף שנות ה-40, לטובת מגורי אזרחים פולנים חסרי דיור. "ממש כמו שקיבלו מאות אלפי יהודים, עולים חדשים, זכות להיכנס לדירות של פלשתינים שגורשו בנכבה של 1948 מיפו, רמלה, לוד וחיפה. עם השנים איפשרה פולין לאנשים שחיו בדירות האלה לרכוש אותן, ממש כמו שדיירי הדיור הציבורי בישראל יכלו ברבות השנים לרכוש את דירתם מהמדינה. אבל האם גם למוחמד, נכדו של בעל דירה בוואדי ניסנאס בחיפה, המתגורר כיום במחנה פליטים בלבנון, שמורה הזכות לתבוע פיצויים בבית משפט בישראל"?
הבנתם את זה? דוויד'ל שגורש מביתו בוורשה על לא עוול בכפו, דומה בעיני בלטמן למחמוד מוואדי ניסנאס, שב-48' הצטרף למלחמה נגד ישראל, במגמה מוצהרת להשמידה ולהשליך לים את כל יהודיה. בלטמן אינו רואה כל הבדל בין זכויותיו המלאות של נרדף, להיעדר הזכויות המוחלט של הרודף. בעיניו אין שום שוני בין קרבן לתוקפן. אין נפקא מינה בין קורקינט ללמבורגיני. קשה לו, לאיש האקדמיה, להבחין בהבדל התהומי. הפולנים שדדו רכוש של יהודי המדינה, שמעולם, אבל מעולם, לא העלו על דעתם להשתלט על פולין ולגרש את אזרחיה הקתולים. יהודי פולין לא רק שלא עשו כל עוול לפולנים, אלא גם לא השתעשעו ברעיונות אימה של זריקת כל הפולנים לים.
ואילו הערבים בארץ ישראל לא חדלו מלהתנכל לישוב היהודי בארץ ישראל ב-135 השנים האחרונות, מאז הותקפו פתח תקוה ב-1886 והקהילה היהודית ביפו ב-1908, דרך מרחץ הדמים שחוללו ביהודים בשנים תר"פ-תרפ"א, ועד פרעות תשפ"א, עת יצאו ערבים צמאי דם, אזרחי ישראל, לפרוע פרעות לנגד עינינו ממש ביהודי לוד, עכו ויפו, תוך הפעלת אלימות חייתית. הפירחחים שרפו ובזזו לא רק את בתיהם, חנויותיהם וכלי רכבם של השכנים היהודים, אלא גם את ריקמת החיים הדקיקה שנבנתה בדי עמל בין היהודים לערבים. ועכשיו הם טוענים - ממש כמו הקוזאק הנגזל - לזכויותיהם.
במלים אחרות: אין כל דימיון. אין כל סימטריה. זמלא"ד = זה ממש לא אתו דבר. מי שיצא למלחמת השמד והפסיד בה את רכושו, יישאר בלעדיו. שברתָ - שילמתָ. בניגוד ליהודי פולין שנפלו קורבן להתנכלות של כוחות רשע כבירים, וזכאים לתבוע את קיום העקרון הצודק מאין כמוהו: "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל" ו"אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק".
