הדילמות של הקצינים הקרביים בצה"ל

אני הכי אמפתי לדילמות של חיילי ישראל, שידיהם כבולות על-ידי תילי תילים של הוראות סותרות שנועדו להגן עלינו מפני בית הדין בהאג, מאמרי מערכת בהארץ, קודים אתיים שנכתבו על-ידי פרופסורים לפילוסופיה, כיסויים של המפקדים הבכירים מפני ועדות חקירה, כשלמרות שאנחנו משתדלים להיות הצבא הכי אתי בעולם, כולם עטים עלינו כצבועים/שאקאלים/היפוקריטים, כשהם נטולי עכבות באפגניסטן, עירק, צ'צ'ניה, ספטמבר השחור, רצח עם וטרור המוני באפריקה, נאורות מדומה של אירופה המצפונית, ומעל לכל שנאה תהומית ליהודים ולישראל בשמאל הקיצוני, באוניברסיטאות ה"מתקדמות", בימין הקיצוני, באיסלאם הרדיקלי, באירן, בסוריה ובפלשתין החשוכות.

אני קצת מבין בדילמות אתיות והקוד האתי שכתבתי לסיב"ט בשנת 2014 נחשב לאות ומופת לקודים אתיים במערכת הביטחונית, זכה בפרסים רבים ומיושם בהצלחה רבה, כי באופן נדיר אני בא מרקע עסקי, ביטחוני ואתי גם יחד. הקודים האתיים והוראות הפתיחה באש בצה"ל, כמו גם מדיניות ההכלה של הדרג המדיני כלפי החמאס, הם מבלבלים ולא ישימים וגובים עוד ועוד קורבנות. שמים עלינו אילוצים שלא מאפשרים לנו להכריע את המערכה, ואנחנו נשארים כמו אותו האיש שגם אכל את הדג המסריח, גם קיבל מלקות וגם גורש מהעיר. יש לנו הזדמנות נדירה בממשלת הקצוות לשנות את המצב כי לפחות יש לה קרדיט בהיותה ממשלת קונצנזוס בישראל.

אתן כאן דוגמה להמחשת הדילמה של חיילי צה"ל. כשהייתי קרוב לגיל חמישים החליט צה"ל להוציא את קציני המטה מתל אביב ולתת להם להרגיש קרביים, כי עול המילואים של המיעוט הקרבי היה כבד מנשוא. כך זימנו אותי ביום בהיר אחד יחד עם עוד עשרות קציני מטה ומשום מה הייתי בין הבודדים שהופיעו. כל האחרים מצאו תירוצים שונים להתחמק מכך אבל אני, מה לעשות, מציית לחוק. אחרי שלושה ימים של "רענון" עם נשק ופזצט"א, שלחו אותי להיות ש"ג בשער הכניסה של קמ"ג בדימונה. הייתי כבר רב סרן ויחידת המילואים חיכתה לי בכיליון עיניים כל שנה על-מנת שאכתוב לה סקירה בנושא שרק אני עם ראייה עסקית וראייה מערכתית ומחוץ לקופסה יכול היה לכתוב. אבל מה לא עושים למען השוויון בנטל, למרות ששילמו לי הון בדמי מילואים.

אני ניצב בשער במדי רב סרן, כשבא אלי קצין זוטר וברצינות תהומית מסביר לי, שלא ירה מעולם פרט לפה ושם תרגול, ושבעקבות חטיפת אוטובוס האימהות של קמ"ג חוששים שיהיה אירוע דומה. לפיכך, עלי לכוון ברובה שלי (מיושן ובוודאי לא רובה צלפים), כשאראה אוטובוס חטוף מתקרב, לכוון המחבלים אבל לא לפגוע בעובדים וגם לא בנהג וגם לא בעוברי אורח, ורק אם ארגיש שחיי בסכנה, ועוד ועוד טילי טילים של סייגים, שאני עם תואר שני וותק של שלושים שנה לא הבנתי כלל, ואני מתאר לעצמי שגם הוא לא הבין. אבל הוא עשה את שלו, הוא היה מכוסה, הרצה בפני את אשר ציוו עליו להגיד. אנחנו מכוסים בפני האג ובית המשפט העליון ובפני קצפו של גדעון לוי. מה אני עושה עם זה, מה עושים העובדים המסכנים החטופים, ואיך אמנע את החטיפה? לאלוהים פתרונים.

אבל מי שמכיר אותי יודע - לא ויתרתי והגבתי מיד עם השחרור שלי מהסיוט, שגם פגע בבריאותי, כי זה כבר לא היה לגילי, מה עוד שבלילות עשיתי סיורים בקור מקפיא מסביב לקמ"ג למנוע כמובן ממחבלים לעלות על הקריה. כתבתי מכתב חריף ביותר לכל מי שצריך והתרעתי מפני האבסורדים והכיסויים ההזויים שנחשפתי בפניהם. קבעתי שהיה הרבה יותר זול להעסיק יוצאי יחידות קרביות במחצית מהכסף שביטוח לאומי שילם לי והם היו עושים את העבודה הרבה יותר ביעילות ממני ועוד מודים לצה"ל, שכך לא מורידים את הנטל מהקצינים הקרביים, שזה לא צודק, הזוי ואם הם לא ישימו לזה קץ לא רק כלפי אלא כלפי כולם אפנה לעיתונות, למבקר המדינה ולכל גורם רלוונטי. סוף הסיפור - לא הזמינו אותי יותר למילואים, אם בגלל הגיל, אם בגלל שנרתעים מ"עושי צרות", ואם בגלל שתמיד מעדיפים להמשיך בשגרה גם אם היא עקומה, כי רק מי שלא מסתבך עם ועדות חקירה מתקדם.