הידעתם שאסור לפרסם שיש חקירה בנוגע לבריחת ששת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע? הידעתם שאסור לספר לכם מה שכתוב בנושא זה ברשתות החברתיות? כן, אני רציני לגמרי. אלו הם שני צווים שהוציאו השבוע שני בתי משפט לבקשת המשטרה, ובכך הוכיחו שיש אנשים שחיים על הירח - גם שוטרים וגם שופטים.

כתבתי שוב ושוב על איסורי הפרסום הפסולים שמוציאים בתי משפט על בסיס יום-יומי לבקשת המשטרה. ציינתי שהוצאת הצו שעות אחדות לאחר האירוע הפלילי אליו הוא מתייחס, מלמדת שההדלפות באות אך ורק מתוך המשטרה - כי רק בידיה מצוי מידע על החקירה; אך במקום למנוע את ההדלפות מתוכה, היא סותמת את הפה של התקשורת. הדגשתי שהצווים הללו נגועים לכאורה באי-חוקיות בסיסית, משום שהם ניתנים בלא נוכחות וממילא בלא שמיעת עמדה של מי שהם מכוונים נגדה - התקשורת. התייחסתי גם לאיסורי פרסום על שמותיהם של חשודים ועמדתי על כך שמעבר לפגיעה האנושה בעקרון-העל של פומביות הדיון, ומעבר לכך שגם הם ניתנים במעמד צד אחד, הם גם גורמים לחרושת שמועות ולפגיעה במי שכלל אינם קשורים לנושא.

שני הצווים סביב בריחת האסירים הולכים רחוק עוד יותר ומגיעים לממלכת האבסורד. שניהם מתעלמים לחלוטין מן המציאות ומנסים להחזיר את הסוסים לאורווה לא אחרי שברחו, אלא אחרי שהגיעו למרחק של עשרות קילומטרים (כן, כמו האסירים עצמם). כדובדבן שבקצפת, שניהם גם מופרים בריש גלי והמשטרה אינה עושה דבר כדי לאכוף אותם - ואף ניתן להבחין היטב בטביעות אצבעותיה בידיעות המתפרסמות תוך הפרה זו.

נסאר: עצם קיומה של החקירה

את הצו הראשון הוציאה שופטת בית משפט השלום בנצרת, דוניא נסאר לבקשת רס"ם נדין חנחן ביום שני (6.9.21), מספר שעות לאחר גילוי הבריחה. היא אסרה לפרסם "כל פרט מפרטי החקירה, כל פרט העלול לזהות את החשודים, עצם קיומה של החקירה". הבנתם? אסור היה לפרסם שיש חקירה של בריחת האסירים, ולפי פשט הלשון - גם לא את שמותיהם של האסירים הבורחים. במקביל, התקשורת הייתה מלאה בפרטים על המחדלים הקשים בכלא גלבוע, הפעולות לאיתור הנמלטים והערכות לגבי מגמת פניהם - פרטים שבאותו זמן יכלו להגיע אך ורק מן המשטרה.

כל זה לא הפריע למשטרה עצמה להוציא לתקשורת בהמשך היום את ההודעה הבאה: "בשעות האחרונות אנו נתקלים בפרסומים של פרטים מתוך החקירה. אנו שבים ומדגישים כי יש להקפיד הקפדה מלאה על איסור הפרסום של כל פרט מפרטי החקירה בהתאם לצו, זאת בכדי למנוע שיבוש והפרעה למאמצים החקירתיים המתנהלים כל העת במטרה ללכוד את כל המעורבים. מדובר בעניין של חיי אדם ולכן הפרות של הצו יטופלו בהתאם".

אני יכול להרגיע אתכם: ההדלפות מתוך החקירה נמשכו, הפרסומים נמשכו והמשטרה לא עשתה דבר - כמו שתמיד היא לא עושה דבר מול מפרי צווים (אתם מוזמנים להיזכר בפרשה מסוימת שתפסה כותרות בשבוע שעבר, ואשר בה כמעט כל הפרסומים היוו הפרה בוטה של צו איסור פרסום). למה? שתי סיבות. האחת: זו משטרת ישראל, היא מצטיינת באין-אונות ובוודאי לא תרצה לקלקל את יחסיה עם התקשורת. השנייה: כל עיתונאי שהיה נחקר, היה עלול לספר שמקור המידע הוא המשטרה עצמה, מה שהיה מגחיך אותה וגם מחסל בו-במקום את החקירה נגדו.

מלמד: לשמור את הצו בכספת

אתמול (9.9.21) הגיע תורו של שופט בית משפט השלום בראשון לציון, ארז מלמד. נעיר כאן, כי בית משפט זה עוסק בחקירות של להב 433, ובמידה רבה ניתן לראותו כ"בית משפט הבית" של יחידה זו ולרוב נותן לה את מבוקשה. רב-פקד איתי מאירוביץ הגיש למלמד בקשה לאסור פרסום של "כל פרט מפרטי החקירה" ואת שמות החשודים למעט האסירים הנמלטים (מה שמלמד שאכן האיסור של נסאר חל גם על שמות אלו). עד כאן - אין חידוש. ואז באה הבקשה הבאה: "מבוקש כי איסור הפרסום יחול גם על כל פרסום באמצעים השונים, לרבות פרסומים ברשתות החברתיות השונות לרבות ציתותים [כך במקור!] מלאים או חלקיים של פרסומים מכלי תקשורת זרים, הפניה אליהם או לפרסומים באינטרנט וכל אמצעי מדיה אחר לרבות כל רמז ישיר או עקיף לקיומה של כל עובדה הנוגעת בעניין שנבדק".

נניח בצד את העברית העילגת ואת טעות הכתיב המביכה (צריך להיות "ציטוטים") של קצין ביחידת העילית של המשטרה, ונעסוק במהות. המשטרה ביקשה - וקיבלה, כמובן - צו האוסר לפרסם מה שמופיע בתקשורת הזרה, באינטרנט וברשתות החברתיות. אפילו הצנזורה הצבאית אינה יכולה לאסור לצטט פרסומים זרים, ואכן הללו צוטטו מאות ואולי אלפי פעמים בתולדות המדינה; כדוגמה בולטת נזכיר את כל המידע על הנשק הגרעיני הישראלי. ואת הצו הזה המשטרה מבקשת - ומקבלת, כמובן - במדינת היי-טק בשנת 2021. צריך להסביר עד כמה זה מגוחך ותלוש מן המציאות?

מלמד כנראה החליט שזה לא מספיק אבסורדי, והוסיף הערה בכתב-ידו בשולי ההחלטה: "תשומת לב המזכירות - אין לסרוק צו זה. הצו יישמר בכספת בית המשפט". אז איך אני יודע עליו? כי המשטרה הפיצה אותו לאמצעי התקשורת. אז עכשיו יואיל ויסביר לנו כבודו: כבר הפכת את עצמך לחותמת גומי של המשטרה, כבר נתת צו במעמד צד אחד, כבר התיימרת לבלום פרסומים באינטרנט, כבר ניסית לסתום את הפה של התקשורת בצורה שאין לה אח ורע; איך בדיוק התקשורת אמורה לקיים את הצו, אם אתה מורה להחזיק אותו בכספת?

כבר מזמן צריך היה להפסיק את המגיפה הזאת, של איסורי פרסום פסולים, בלתי חוקיים וכעת גם מגוחכים (צווים שבמידה רבה נועדו להגן על המשטרה ולמנוע עיסוק בכשלונותיה המרובים). כבר מזמן צריכה הייתה להינתן פסיקה מחייבת של בית המשפט העליון או הנחיה של נשיא/ת בית המשפט העליון, אשר תבהיר שאי-אפשר לפגוע בחופש הביטוי, בחופש העיסוק של התקשורת ובעקרון-העל של פומביות הדיון באמצעות צווים לקוניים הניתנים מדי יום במעמד צד אחד. כבר מזמן צריכה הייתה הפרקליטות להנחות את המשטרה לבקש צווים במשורה, להגביל אותם למקרים החיוניים ביותר (בעיקר עבירות מין במשפחה וביטחון המדינה) - ואז לאכוף אותם בנחישות. כבר מזמן צריכה הייתה מח"ש לחקור הדלפות מתוך חקירות רגישות ולהעניש את האחראים להן.

כל זה לא קורה וגם אין סימן שיקרה בעתיד הנראה לעין. למה? כי המשטרה התאהבה בצווים הללו, כי בתי המשפט לא מוכנים להפגין עמוד שדרה ולסרב להוציא אותם, כי לפרקליטות תמיד נוח לגבות את המשטרה במקום לייצג את הציבור, כי התקשורת ממילא מזלזלת בהם - גם כאשר הם חיוניים ומוצדקים (ונפנה שוב לאותה פרשה מן השבוע שעבר). התוצאה תמשיך להיות זילות מוחלטת של החוק בעידודם הפעיל של שוטרים ושופטים החיים על הירח.