אי-אפשר לנצח לחלוטין את הטרור

טרור הוא עסק משתלם מאוד מבחינה כלכלית – מבחינת הטרוריסטים. בעיקרון, אפשר להשיג תשואה גבוהה מאוד בהשקעה נמוכה מאוד. נקח דוגמה קיצונית: התקפה על אוטובוס תיירים מצריכה כמה רובים, כמה עשרות כדורים וכמה רימונים. אם היא עולה יפה, התוצאה עלולה להיות נזק כבד ואפילו הרס של הענף כולו באותו אזור ואולי אף באותה מדינה. ההוצאה הייתה חד-פעמית וכמה מאות דולרים לכל היותר; הנזק יכול להגיע למיליארדים ולהימשך שנים. ניתן להעריך שהמחיר של פיגועי 9/11 מבחינת אל-קאעידה היה כמה רבבות דולרים. לכן, מתוך הגדרה, המלחמה בטרור היא לחלוטין בלתי מאוזנת לא רק מבחינה צבאית (ונעסוק בכך בהמשך), אלא גם מבחינה כלכלית.

למרות זאת, ברור שיש לבחון את המחיר שלה. גם לחיי אדם יש מחיר. נשמע נורא? אולי, אבל זו המציאות. ושוב, נלך לדוגמה קיצונית. אפשר למנוע את מותם של מאות בני אדם בכבישים מדי שנה, אם נאסור תנועת כלי רכב; אבל ברור שהמחיר של זה יהיה בלתי נסבל. ועוד דוגמא: שום מדינה אינה נמנעת מתקצוב התרבות על-מנת להעביר יותר מימון לסל התרופות, כי גם לתרבות יש משמעות. לכן, גם המלחמה בטרור צריכה להיבחן – במידה מסוימת – במונחים של "עלות/תועלת".

אז כמה עלו הטרור והמלחמה בו מאז 9/11 – לארה"ב ולעולם? מטבע הדברים, מדובר בהערכות בלבד. האתר Statista אומר שמחיר הטרור לכלכלה העולמית עד 2020 היה 891 מיליארד דולר. החוקרים הריסון ברדוול ומוחיב איקבל הגיעו לסכום כמעט זהה, כאשר חישבו את מחיר הטרור בשנים 2018-2001: הם מדברים על 855 מיליארד דולר – 58% מתוכם בשל מותם של 33,555 בני אדם (שזה אומר אובדן התוצר שלהם ותשלומים למשפחותיהם), 39% בשל אובדן ישיר של תוצר, והיתרה – בגלל פציעות ונזק לרכוש. אלו סכומים עצומים, אבל כדאי לזכור שהתוצר העולמי בשנת 2019 (לפני הקורונה) היה 87.4 טריליון דולר – כך שהנזק כולו, לאורך כמעט שני עשורים, היה קצת יותר מאחוז אחד של התוצר באותה שנה לבדה.

הכסף הגדול היה במלחמה בטרור. פרופ' נטע קרופורד מאוניברסיטת בראון פרסמה לפני שנתיים מאמר בו קבעה, כי המלחמות שניהלה ארה"ב מאז 9/11 (אפגניסטן, פקיסטן, עירק, סוריה) עלו לה 6.4 טריליון דולר עד שנת הכספים 2019/20. העלות הצבאית הישירה הייתה כמעט 2 טריליון דולר, 925 מיליארד דולר היו ריבית על הלוואות למימון המלחמות, הייתה תוספת של 803 מיליארד דולר לבסיס תקציבו של הפנטגון, למעלה מטריליון דולר הושקעו במניעת טרור בתוך ארה"ב ועוד טריליון דולר עתידיים ישולמו ליוצאי הכוחות המזוינים ולחיילים שנותרו נכים. אי-אפשר להשוות את ההוצאות הללו לתחומים כמו בריאות, חינוך ורווחה, משום שהללו מצויים במידה רבה בידי המדינות והרשויות המקומיות, בעוד תקציב הביטחון כולו פדרלי. כן אפשר להשוות אותן לגרעון הפיסקלי של ארה"ב, העומד כיום על 3.13 טריליון דולר. כלומר: המלחמות עלו כפליים מן הגרעון.

לסכומים הללו צריך להוסיף נזקים עקיפים שגורם הטרור, נזקים שכל כך התרגלנו להם – עד שאיננו שמים לב אליהם, לפחות לא מן הבחינה הכלכלית. למשל: חשבתם פעם מהו המחיר של הבדיקות הביטחוניות, השמירה והאבטחה? אני לא מדבר על המחיר הישיר שלהם, בדמות מגלי מתכות ומאבטחים ומצלמות, אלא על המחיר העקיף של אובדן התוצר. ראיתי נתונים על המחיר של עמידה בפקקים, אבל לא מצאתי חשבון דומה לגבי המחיר של המתנה בתור לבידוק ביטחוני, אז בואו נעשה יחדיו תרגיל תיאורטי קטן בנוגע לשדות התעופה.

בשנת 2019 טסו ברחבי העולם 4.543 מיליארד בני אדם (הכוונה כמובן למספר המושבים שנתפסו, כי רבים טסו שוב ושוב ורבים לא טסו כלל). בואו נניח שהבידוק הביטחוני של כל נוסע לוקח חצי שעה. זה אומר, שהוא הוביל לאובדן של 2.27 מיליארד שעות עבודה. האתר Global Economy אומר כי התפוקה הממוצעת ב-38 מדינות באותה שנה הייתה 58.9 דולר לשעה. המשמעות: אובדן תפוקה של 133.7 מיליארד דולר רק בהמתנה לבידוק הביטחוני בשדות התעופה, 1.5% מהתוצר העולמי. אם הבידוק לוקח שעה – וזה בהחלט סביר, בהתחשב בכך שגם ביקורת הדרכונים קפדנית וממושכת יותר – הרי שהעולם איבד 267.4 מיליארד דולר, שהם 3% מהתוצר שלו. וכך, עצם קיומו של הטרור גורם נזקים גדולים פי כמה מאשר העלות של הפעולות שהטרוריסטים מבצעים בפועל.

האם המחיר הזה בכללותו, טריליונים רבים של דולרים, היה מוצדק? ודאי שאין לכך תשובה. ראשית, אי-אפשר לדעת כמה פיגועים נמנעו, כמה חיים ניצלו וכמה נזק נמנע הודות לפעולות אלו. יש הבדל אם בטריליון דולר נחסך מותם של 1,000 בני אדם או של 100,000. שנית, המענה יהיה גם תלוי אידיאולוגיה: האם מוטב היה, למשל, להשקיע את הכסף בחינוך ובתשתיות במטרה להקשות על ארגוני הטרור להכות שורשים, או שמא הדרך הצבאית היא העדיפה. שלישית, גם הדעות על יעילות ההוצאה והפעלת הכוח יכולות להיות חלוקות בצורה מהותית. מה שכן ברור הוא, שזהו סכום עתק שיש להביאו בחשבון – כפי שעשו הן דונלד טראמפ והן ג'ו ביידן כאשר החליטו לסיים את המלחמה באפגניסטן.

התפתחות חשובה במיוחד בשני העשורים האחרונים הייתה ביחסו של המשפט הבינלאומי למלחמה בטרור. אם לתמצת אותה בשני משפטים: מה שישראל למדה על בשרה במשך עשרות שנים, הבין העולם על בשרו כאשר הטרור היכה בוושינגטון ובניו-יורק, בפריז ובלונדון, במדריד ובאיסטנבול. אסור לאפשר לטרור ליהנות מכך שהוא מוכן להרוג חפים מפשע, כולל בצד שלו.

המלחמה בטרור היא מה שמכונה "מלחמה א-סימטרית", משום שהצדדים שונים לחלוטין. הטרוריסטים הם לרוב ארגונים קטנים יחסית, בעלי מידור הדוק ונעדרי שרשרת פיקוד ברורה – לעומת צבאות גדולים, מסודרים והיררכיים. הטרוריסטים פועלים בדרך כלל במישור נקודתי – לעומת צבאות הפועלים באיזורים נרחבים. מטרתם של הטרוריסטים היא לרצוח חפים מפשע ולזרוע פחד – בעוד צבאות פועלים להגנה עצמית וכיבוש של שטחים. ואולי החשוב מכל: טרוריסטים הם רוצחים בדם קר המשחררים את עצמם מכל מגבלה חוקית ומוסרית – בעוד צבאות כפופים לדיני המלחמה הבינלאומיים ולחוק המקומי.

ההבדלים הארגוניים והמבצעיים מקשים מאוד על צבאות לנצח ארגוני טרור, אך יותר ויותר מפותחות שיטות שמטרתן להתגבר על קשיים אלו. ההבדל החוקי והמוסרי אִפשר לטרוריסטים למצוא מחסה בתוך אוכלוסייה אזרחית וכך לזכות בחסינות, כי צבאות סדירים אינם פוגעים באזרחים חפים מפשע כל עוד לא מדובר במלחמה מלאה וביעדים צבאיים (ראו ההפצצות במלחמת העולם השנייה). אבל אחרי כמה שנים תפס המערב, שאסור לתת לטרוריסטים את היתרון הציני והרצחני הזה, וכיום מותר לפגוע בהם גם במצב כזה. זוהי התפתחות חשובה מאוד, ואחת הסיבות לכך שטרוריסטים מתקשים יותר ויותר לפעול – גם משום שניתן לפגוע בהם בכל מקום, וגם משום שהם עלולים לאבד את התמיכה החיונית של האוכלוסייה השכנה.

אקונומיסט הצביע אתמול (9.9.21) על תוצאה חיובית מפתיעה של קריסת מגדלי התאומים. מובן שאין להתעלם לרגע מ-2,743 הקורבנות ומאלפי הפצועים. מה שאומר העיתון הוא, שניו-יורק התאוששה בצורה מרשימה – ואף הצליחה להפוך את האסון הגדול בתולדותיה לנקודת זינוק לפיתוח ובנייה שכנראה לא היו מתרחשים בלעדיו.

המשימה הראשונה של מייקל בלומברג, שנבחר לראש העירייה חודשיים לאחר המתקפות, הייתה להבטיח שעסקים ותושבים לא יעזבו את ניו-יורק בכלל ואת מנהטן בפרט. כדי לעשות זאת, הוא גייס סיוע ענקי מן הממשל הפדרלי של ג'ורג' בוש הבן: 8 מיליארד דולר בהטבות מס למי שנשארו במנהטן, ועוד חבילת סיוע של 20.5 מיליארד דולר לעיר. בלומברג גם הכריז על שינוי ייעוד הקרקע ב-40% מהעיר וכך אפשר לתנופת הבנייה להתרחב לכל חלקיה. מושל ניו-יורק, ג'ורג' פטאקי, מינה את ג'ון ווייטהד, לשעבר יו"ר גולדמן-זאקס, לעמוד בראש פרויקט השיקום של כל אזור מגדלי התאומים.

המשימה הייתה קשה מאוד. חילוקי דעות בין חברות ביטוח, יזמי נדל"ן ופוליטיקאים עיכבו את הפרויקט במשך שנים. כאשר החלו העבודות, היה צריך להביא בחשבון את רגשותיהן של משפחות הקורבנות – כמו גם את התשתיות הקיימות ובראשן קווי הרכבת התחתית. אבל לבסוף העסק זז. המגדל החדש הראשון הושלם ב-2006. אתר ההנצחה נפתח במלאת עשור לפיגועים. בשנת 2014 הושלמה בניית מגדל החרות, על אתרם של מגדלי התאומים, בגובה הסמלי של 1,776 רגל (541 מטר). כעבור שנתיים נפתח המתחם המשולב של מסוף רכבות ומרכז מסחרי.

הבנייה מחדש של דרום מנהטן אפשרה להרחיב את הרכבת התחתית, לראשונה מזה שני עשורים. כל החלק המערבי של האזור עבר פיתוח מקיף. מגוון העסקים התרחב: ערב הקורונה רק שליש מהמועסקים באזור היו במגזר הפיננסי, לעומת 60% ב-2001; המשמעות היא שהאזור איננו מתרוקן בשעה 16:30. מספר התושבים הוכפל, מספר הילדים עלה ב-17%, בתי ספר נוספים נפתחו, מספר בתי המלון עלה משמונה ל-37. וכאשר הגיעה הקורונה, המשפט הנפוץ ביותר בניו-יורק היה: עברנו את 9/11, נעבור גם את זה.

הצד השלילי של שני העשורים האחרונים – ושוב, אנחנו מכירים את זה הרבה יותר זמן – הוא שמדובר במלחמת דת אידיאולוגית של קנאים מוסלמים נגד כל מי שאיננו מוסלמי, וגם נגד כל מי שאיננו מוסלמי כמותם. ארה"ב לא כבשה שום שטח של אל-קאעידה ואיננה שולטת באוכלוסייה מוסלמית כלשהי, אך אוסמה בן-לאדן וחבר מרעיו יצאו למלחמה נגדה משום שהיא נוצרית, דמוקרטית וליברלית. בשל כך הם ביצעו שורה של פעולות טרור גם במקומות אחרים בעולם המערבי. דאעש, הארגון העוד-יותר-רצחני שמוצאו מאל-קאעידה, ערף את ראשיהם של נוצרים באשר הם נוצרים. בוקו אל-חראם שבניגריה חוטף ילדות נוצריות משום שהן נוצריות. וכך הלאה.

כאמור, אנחנו מכירים היטב את התופעה הזאת. זה התחיל עם אמל בלבנון (ואולי בעצם עם האייתולות בטהרן), וכיום זהו המכנה המשותף לחיזבאללה, חמאס והג'יהאד האיסלאמי: הם שונאים אותנו משום שאנחנו יהודים ומשום שעל-פי הפירוש המעוות שלהם לקוראן, אסור ליהודים להיות במזרח התיכון בכלל ובארץ ישראל בפרט. שיהיה ברור: הם לא רוצים את יהודה ושומרון; הם רוצים את ירושלים ותל אביב. הם לא רוצים זכויות לפלשתינים; הם רוצים בלעדיות למוסלמים. הם לא מוכנים לחיות בשלום עם יהודים; הם רוצים להשמיד אותנו.

זו הסיבה המרכזית לכך, שהמלחמה בטרור הזה היא לחיים ולמוות. במלחמות דת אין פשרות, משום שהלוחמים רואים את עצמם כשליחי ההשגחה העליונה וממילא אינם רשאים להתפשר בשמה. לכל היותר הם מוכנים להגיע להפסקת אש זמנית וטקטית, שמטרתה המרכזית היא להתארגן טוב יותר לקראת השלב הבא של המלחמה. כשם שלא ניתן לצפות מארה"ב להגיע להסכם עם אל-קאעידה ולדו-קיום עם דאעש, כך אנחנו לעולם לא נגיע להסכם עם חיזבאללה ולדו-קיום עם חמאס. מבחינתם זה "או אנחנו או הם", וכך זה חייב להיות גם מצד המערב ומצידנו מול הטרוריסטים שמאיימים עליו ועלינו.

המלחמה נגד הטרור נמשכת, מבחינתה של ארה"ב, מזה 20 שנה – מאז הפיגועים וליתר דיוק מאז הפלישה לאפגניסטן. הנשיא ג'ו ביידן אמר, בעת הנסיגה הכאוטית והעקובה מדם, כי המטרה המקורית – עקירתו של אל-קאעידה מהמדינה – הושגה מזמן, וכי היעד מעולם לא אמור היה להיות בניית מדינה מודרנית ודמוקרטית שתמנע את שיבתו של הטליבאן. הסבר לא רע בדיעבד, אם כי ספק אם ההיסטוריה תומכת בכך. מה שמלמד, כי התשובה לשאלה האם ומי ניצח, תלויה במידה רבה בשאלה מי מנסח את היעדים וכיצד.

הדו-ירחון היוקרתי Foreign Affairs הציג את השאלה בצורה ברורה על כריכת גליונו הנוכחי: "Who won the war on terror?" עשרות עמודים מוקדשים להיבטים שונים של המלחמה בטרור מאז 9/11. נלי לָחוד, אשר ניתחה אלפי מסמכים של אל-קאעידה, אומרת שמטרת הפיגועים הייתה "להרוס את המיתוס של ארה"ב הבלתי ניתנת להכנעה" – אך מבחינה זו הוא נכשל. בן-לאדן לא צפה מראש את היקף התגובה האמריקנית, מוסיף בן רודס, שהייתה הגדולה ביותר מסוגה מאז מלחמת העולם השנייה – וממשיכה לעצב את מדיניות החוץ האמריקנית. במקביל, ארה"ב סובלת מטרור פנימי – בעיקר ימני-קיצוני – בהיקפים חסרי תקדים, שלדברי סינתיה מילר-אידריס נובע בחלקו מהרגשות האנטי-איסלמיים ושנאת הזרים שנוצרו לאחר 9/11.

דניאל ביימן מגיע למסקנה החשובה ביותר: העולם לומד לחיות עם הטרור. ארה"ב מצליחה למנוע פיגועים משמעותיים, אך לא פתרה את הבעיה מיסודה. ביימן מציע לאמץ את הביטוי הישראלי בנוגע לטרור: "לכסח את הדשא". פשיטות תמידיות על מעוזי הטרור ואיסוף בלתי פוסק של מודיעין מחלישים את ארגוני הטרור, גם אם לא מחסלים אותם והתקפותיהם נמשכות. ארה"ב צריכה לנהוג באותה צורה, סבור ביימן, כדי שתוכל להתפנות להתמודדות עם רוסיה, סין, שינויי האקלים ונושאים בוערים אחרים. הטרור יימשך, בעיקר משום שהוא כאמור מלחמת דת; המשימה של ארה"ב ושל המערב היא לצמצם למינימום את נזקיו ולחיות איתו.