יום דמים, אלמון ושכול <br>

ב-י' בתשרי, עשרה ימים לאחר ששנת תשפ"ב פתחה שעריה, תפקוד את מדינת ישראל אווירה השמורה רק ליום הזה. הסכם של לבבות, הסכם בלתי כתוב, שישבית את התנועה בכל כבישי ישראל. ציבור גדול ימצא דרכו לתפילת כל נדרי בבתי הכנסת, שהוא מעמד מרגש בפני עצמו.

הרבה מטענים יפים וחמים יש בצירוף המילים יום הכִּפּוּרִים - סליחה, רחמים, חשבון נפש, תשובה, תקווה לחיים. אני אמצא את עצמי מן הסתם בין קטעי תפילה, שמדברים אל לבי. ויש הרבה קטעי קריאה שמדברים אל לבי.

אינני יכול ביום זה לא לחזור לאותה שיחת טלפון פתאומית שגייסה גם אותי, חייל פשוט, לשירות מילואים. תוך כמה שעות גם אני חייל בחגור ובמדים לתקופה של ששה חודשים - חצי שנה הייתי מגויס.

ממרחק שמתקרב ל-50 שנה (ליתר דיוק 48 שנים) אני חש, שביום הכיפורים השנה אמצא עצמי חוזר לאותו יום כיפורים ארור. אחזור אל כתב האשמה, שניסח פרופסור י. ליבוביץ לעברו של משה דיין על דברים, שאמר ביוהרה מספר רב של פעמים - "עדיף שארם א-שייח' בלי שלום על פני שלום בלי שארם א-שייח'".

רק יוהרה מיליטאריסטית המתמכרת לכוחנות חסרת מעצורים יכלה להנפיק את המשפט האומלל הזה, שגבה מחיר יקר של מאות רבות של נעורים נקיים וצירף את הוריהם למשפחת השכול, שמשה דיין הוא האשם בהרחבת שורותיה.

משה דיין ערב המלחמה סיפק לעולם אמירת יוהרה, אמירת הודאה מפורשת, שממשלת ישראל לא רצתה שלום, אלא רק בכיבושים. סאדאת הציע שלום, דרש שנסתלק מתעלת סואץ. עקשנותו של משה דיין הביאה למלחמת יום הכיפורים. הרהב של משה דיין נתמך, למרבה הכאב, על-ידי רוב הציבור בארץ.

אני כואב עד היום את התמיכה הגורפת בדעת הקהל בכל צעד פוליטי שמשה דיין צעד והכתיב בכך את מדיניותו על ממשלת ישראל. כך מצאה עצמה מדינת ישראל מופתעת. מלחמה מיותרת טלטלה מדינה בת ה-25, וגבתה מחיר דמים יקר של מאות חללים, קורבנות טמטום של היוהרה והלאומנות חסרת המעצורים ותאוות הכיבושים הגלויה.

אני חוזר וקורא את נאומו של משה דיין. קורא ונדהם, תוהה ושואל מדוע הם כבשו את דעת הקהל בישראל. אני חוזר ותוהה מדוע לא הייתה אמירה נחרצת של לא מוחלט לאמירת היוהרה לא בהנהגת המדינה ולא בשיח הציבורי.

בין כסה לעשור של אותה שנה אומללה, כל מי שהעז להתריס ולמחוא נגד האמירה של משה דיין נצלב כבוגד ועוכר ישראל. עד היום קשה לי להשתחרר מהכאב הצורב, שאותה התיישרות והתקרנפות עלולה הייתה להביא אותנו אל סף סכנה לקיומנו.

בין כסה לעשור של אותה שנה, ערב המלחמה המיותרת, כתב לובה אליאב את "משל השחף", בו הזהיר את הממשלה, כי אורבת לנו סכנה. תגובת ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, לעברו של לובה הייתה - "לובה, אדם שלקה בנפשו". כל צמרת מפלגתה על כל חלקיה מגלילי ועד שמעון פרס לא פצו פה, והפקירו אדם כה יקר כמו לובה אליאב ליוהרה המטופשת של גולדה מאיר, ולמעשה הוציאו את האדם היקר, לובה אליאב, לבדידות כואבת.

ממרחק המתקרב לחמישים שנה אני חוזר להתנסחות הכואבת של י.ליבוביץ. התנסחות מוסרית, שחבל שלא הקשיבו אליה - "...אין לנו שום תוכן ערכי מלבד האגרוף היהודי". ובהמשך - "החל ב-1967 הוכרע, שמדינת ישראל תהיה מסגרת של אלימות".

כואב לקרוא דברים, שנאמרו בימי האופוריה, שסנוורה את ישראל מקצוות השמאל הציוני במעטה פטריוטי ועד הימין הציוני במעטה משיחי דתי. המשותף לשני המחנות שהם בודדו אנשי רוח כמו פרופסור ליבוביץ ואת חבר הכנסת לובה אליאב.

אל מול חזית רחבה של האופוריה התייצב באומץ י. ליבוביץ - "חוליגאניות לאומית יוצרת אווירה של אלימות המכוונת גם כלפי פנים". ערב יום הכיפורים תשפ"ב חוזר אלי ליבוביץ בדמותו של ירמיהו הנביא. את שניהם עם ישראל העדיף לא לשמוע, העדיף לנאץ ולהחרים, כל אחד בתקופתו.

לעברו של ירמיהו הפגינו אלימות פיזית קשה בצינוק ובמהפכת ובאמירה מאיימת - "בֶּן מָוֶת הָאִישׁ הַזֶּה". כלפי י. ליבוביץ נקטו אלימות מילולית בוטה. ירמיהו היה נביא החורבן, שקרם עור וגידים בשנת 586 לפנה"ס. י. ליבוביץ אמר אותם דברים קשים בדרכו שלו - "אם נמשיך בדרך, שאנו הולכים בה - חורבנה של מדינת ישראל הוא בטווח של שנים ואפילו לא של דורות ..." (ספר שיחות עם מיכאל ששר עמ' 27).

ביום הכיפורים אשא בלבי תפילה, שבשנת תשפ"ב לא יהיה תוקף לאמירה הצועקת של פרופסור י. ליבוביץ "מדינת ישראל לא רצתה וגם כיום איננה רוצה בשלום, אלא בכיבושים" (שם עמ' 20).

ביום הכיפורים, כשרבים יאמרו בבתי הכנסת: "כָּל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ...", אשא בלבי תפילה, שבשנת תשפ"ב ישוררו הלבבות את המלים משירה של המשוררת חיה קדמון, שנכתב לפני יותר מיובל שנים - "תְּאוֹמִים יָלְדָה אוֹתָנוּ הָאָרֶץ הַזּוֹ".