ההתנשאות והיהירות בה יש מי שמבקשים לחנך את העם בישראל היא כבר דבר שבשגרה. ההתנשאות והיהירות בה יש מי שמבקשים לחנך משפחה שכולה היא מציאות חדשה, סלקטיבית ובעיקר רצופה אי-דיוקים בלשון המעטה.
יוסי וניצה שמואלי, ההורים השכולים שאבדו את אהבת חייהם, בנם יחידם, בראל הי"ד, באירוע בלתי נתפס, כישלון מבצעי, מביעים את כאבם בדרכם. הכאב העצום הפורץ מגרונם הניחר ופרצופם האבל, אינו יכול לכסות על תחושת הזעם ותחושת הפקרת בנם לאל המוות.
האם ניצה זעקה במר ליבה, הטיחה האשמות במי שלדעתה היו האחראים לאובדן עלומיו של בנה. האב יוסי נחרד משיחה מביכה בה ראש הממשלה אינו יודע את שם בנו, את מצבו, ולאחר מאבק בן תשעה ימים הוכרע בראל ומותו נקבע. כמעט עם שלם נשא תפילה, ייחל לתקווה, בראל הוכרע. בהלוויה נשמעו קולות מקרב חלק מהמלווים נגד ראש הממשלה
נפתלי בנט, קולות הבכי והנהי, קולות השיברון והאנחות התערבבו עם קולות בודדים של מי שביקשו למחות על תוצאת המחדל המבצעי הנורא בו קופחו חייו של בראל הי"ד על-ידי מחבל מטווח אפס.
והשופרות, החצוצרות, הטרומבונים ולהקת המעודדות יצאו בתזמון מדויק כמו קראו יחדיו דף מסרים פוליטי. המילים בושה, חוצפה, הלוויה פוליטית, רוקדים על הדם, נשמעו שוב ושוב ברדיו, בטלוויזיה, בקרב הפרשנים, מלחכי הפיכה, בעלי האג'נדות הפוליטיות, כולם הביעו זעזוע עמוק מניצול ההלוויה למסע פוליטי מושחת. לא פחות.
המצקצקים ומגלגלי העיניים אשר האשימו את ההורים השכולים במתן יד לפוליטיקאים המנצלים את צערם, יותר מקבעו כאילו ראש הממשלה לשעבר
בנימין נתניהו הוא הגורם להתבטאויות החריפות נגד נפתלי בנט וממשלתו. הם מאשימים שחור על גבי לבן: "כאשר נתניהו נפש בהוואי, הצבא שלו הסית נגד בנט בכל הכוח". הקריאו וציטטו את דף המסרים המלא בהתנשאות וביהירות האופיינית לבני האלים מצד אחד, עם אידאולוגיה אחת, עם השקפת עולם אחת.
אותם יהירים ומתנשאים עודדו במאמריהם, בעצומותיהם, בשידוריהם את ההורים השכולים שספרו בכל יום מתחת לביתו של ראש הממשלה
מנחם בגין את המתים בלבנון וכינוהו רוצח, את המפגינים מול ביתו של השר
אריאל שרון כינוהו מלאך המוות אשר שלח את ילדיהם למוות. גם האם השכולה שהובילה את ארבע האימהות שזירזו את הוצאת צה"ל מלבנון לא נוצלה לפוליטיקה על-ידי המצקצקים ומגלגלי העיניים.
אז כמובן, ההורים השכולים לא נוצלו למטרות פוליטיות. הם לא אפשרו לפוליטיקה לנצל את קורבנם, את כאבם, את שיברן ליבם.
ניצה ויוסי שמואלי, הצטרפו בעל כרחם למשפחת השכול. הם תובעים להקים ועדת חקירה שתעמיד לדין את האחראים למחדל הנורא בו מצא בנם יחידם את מותו. הם מסרבים לקבל את מילות הנחמה מצמרת הצבא במקום את חקר האירוע שימנע את ההרוג המיותר הבא. הם רוצים לזעוק, לצרוח, לכאוב במר ליבם, הם רוצים את בראל שלהם אשר נותר תמונה מחויכת, זמר מאושר לרגע, מצבה קרה עטופה בזרי פרחים וגעגוע אינסופי.
אל תטיפו להורים על ניצול אבלם לצרכים פוליטיים, אל תחנכו אותם. הביטו במראה ותראו את מנחם בגין ואריאל שרון אשר כנגדם גייסתם פלוגות הורים שכולים והשתמשתם בדמעותיהם, בכאבם, ביגונם.
