היכולת לסלוח, לוותר על הכעס המוצדק ולבחור בערכים חשובים יותר כגון
כבוד הדדי ויחסים חשובה בפרט בתקופה כה מייגעת זו עם הקורונה, בה ההישרדות של כולם מזמנת פגיעות לא מכוונות, על ימין ועל שמאל. היום יותר מתמיד, כשאין לנו יותר מדי משאבים ומערכות תמיכה לבזבז, יום הכיפורים הוא הזדמנות לחשבון נפש - מה הבחירה שלא תוציא אותנו בכי רע.
כפסיכולוגים ויועצים ארגוניים, חווינו לאורך מעל 20 שנה מחירים שאנשים משלמים על הקושי לסלוח - בבריאות הנפשית והפיזית שלהם ובמערכות היחסים, כמו גם ביכולת שלהם להצליח בעבודה (שהוכחה מחקרית כקשורה לאנרגיה המכלה של הכעס) החלטנו לחקור את הנושא לעומק.
מדוע כל כך קשה לנו לסלוח, או לבקש סליחה, וכהרגלנו - מה הפרקטיקה ואיך ניתן לעשות זאת באופן שיגדיל את הסיכויים למחילה אמיתית?
תיאורי מקרים
1. כשאנו בפ.ד.ה מלווים מנהל שנכנס לתפקיד, בדרך כלל יש מועמד טבעי מהצוות שמזעיף פנים (לכל הפחות) בכעסו, על כי לא קיבל את התפקיד, שלראות עיניו הגיע לו (ולעיתים אף הובטח לו). הזכות לסייע לשני הצדדים
לסלוח, אבל באמת, מתוך שורש המילה במובן של
"חלאס" -לסגור את הסיפור ולהתקדם ביחד להצלחה משותפת - היא אתגר שסיפוק עצום בצידו. בעיקר כי הוא מאפשר לאנשים להוציא את המיטב מעצמם ולצאת גדולים מהסיטואציה.
2. כשאדם נקלע למשבר ורוצה לעזוב מקום עבודה, מתוך פגיעה, כשאנו מצליחים לסייע לו לגייס כוחות לדחות את הקץ - לפעול לשיקום היחסים, ורק אז לבחור מה באמת נכון עבורו - יש רגע של עדנה. כי גם אם בסוף התוצאה זהה, לא תיוותר אותה הצלקת בליבו, שתדמם כמעה, בכל פעם שייזכר בפרק זה באוטוביוגרפיה האישית שלו.
3. במערכות יחסים אישיות (על אחת כמה וכמה) לעזוב ולטרוק את הדלת תמיד אפשר. השאלה אם אפשר גם אחרת, והאם ניתן לגייס מחילה וחמלה לטובת היחסים.
אז מה קורה לנו שם? המפתח לשינוי מתחיל בהבנת המנגנון הנפשי
כשאנו מחליטים לא לסלוח, ומתבצרים בכעס, חשוב שראשית נסלח לעצמנו, בהבנה כי זו הנטייה הטבעית שלנו כבני אדם ובפרט כישראלים (בתרבות שמפחדת יותר מכל לצאת "פראיירית"). ראו בכעס תמרור לכך שאנו צריכים רגע לעצור ולהבין מה קורה לנו
ומדוע כל כך קשה לנו לסלוח? ראשית כי אכפת לנו! והבשורה הטובה היא שככל שקשה יותר, זה אומר שהאדם משמעותי עבורנו, או שהנושא כה ערכי לנו שעלול להותיר צלקת בנפשנו, ולכן ראוי במיוחד לעשות מאמץ וחשבון נפש - כדי לשחרר את הפגיעה. המקום הפגוע, הצודק והקורבני הוא כמו ביצה - אולי חמים ונעים לנו, אבל זה מסריח ומושך למטה. הכעס המוצדק, מעניק לנו תחושה (מוטעית) של שליטה, עליונות צודקת וכוח, שממכרים כל כך, ובפרט לאחר שאיבדנו אותם באירוע הפגיעה. אך כפי שאומר ד"ר אבי מרדלר - "צודק לתפארת בודד בצמרת"! זה הזמן לחשוב מה המטרה שלנו, והאם ה"כעס המוצדק" מקדם אותנו לקראתה או מכלה את כוחותינו? בידוד הוא קורונה נפשית, אז מה הטעם לגזור עצמנו בידודים ותעניות נוספות?!
לעיתים זה נובע,
מתפיסה מוטעית שסליחה פירושה לשכוח (ולו בגלל השיר "זה הזמן לסלוח" שחרז בין שתי המילים), כאשר הפחד הגדול ביותר שלנו הנו שאם נשכח ונסלח - נשוב וניפגע. שלמעשה, חשוב לדעת כי
מתוך הקושי לשכוח אנו מגיעים טעונים מדי למערכות היחסים, ואז הסליחה מתערבבת עם אירועי עבר, ומאבדת פרופורציה לאירוע הנקודתי.
האינטימיות נפגעת והיחסים מתרחקים, והשאלה אם אהבת הכוח חשובה ומיטבה לנו יותר מכוח האהבה. ואם כל כך נפגענו, כנראה שהאדם חשוב לנו, אז על מה אנו בוחרים לוותר? על הכעס או על הקשר? לכן מה שאנו מצליחים (וגם לא בקלות יתרה) ללמד את הילדים, כל כך קשה לנו ליישום בחיינו הבוגרים והמצולקים. אז גם אם כל הסיבות המוצדקות לצידנו, והצדק מנחם את האגו הפגוע שלנו, חשוב שנדע כי לחוסר המחילה מחיר כבד - לא בכדי יש אותו השורש למילים - מחילה, מחלה וחמלה. כדי למנוע מחלות (כעס פוגע במערכת החיסונית) החמלה היא המפתח.
ואיך לבקש סליחה? מסתבר שגם בזה אנו לא מאוד טובים...
אז לטובת הידידותיות למשתמש, ארזנו עבורכם ב-3 חלקים (כיאה לכל מדרש טוב), ובראשי התיבות של א.מ.ת: כדי שיהיה קל לזכור, ולחידוד מהות הסליחה: עוזר לבקש סליחה ולסלוח כשזוכרים שאין אמת אחת, שהחיים אינם סרט מצוייר בשחור ולבן, והאמת היא איפה שהוא באמצע ב-50 גוונים של אפור. כשהילדים מתקשים לסלוח, זה משום שקל יותר לברוח למנגנונים פסיכולוגיים של "פיצול" - לטובים ורעים, ו"השלכה" שמאפשרת להשליך על הזולת גם את החלקים החשוכים יותר שלנו, ולקבל נחמה בתחושת עליונות רגעית. אך האמת היא שהגדילה האמיתית נעשית ביכולת הזו למחול. והבחירה שלנו - להישאר בגן הילדים או לגדול, לטובת שנה נקייה מוארת וחזקה יותר. הוספנו גם תיבול להתאמה אישית, לאדם שבו פגעת, כי בחיים כמו בחיים - פסיכולוגיה אף פעם לא נכנסת לנוסחה פשוטה אחת. אז אזהרת מסע - בטרם ישום המתכון, אל תשכחו את הרכיב המנצח - עצרו לשאול את עצמכם (ובמידת האפשר גם את הצד השני) היכן באמת שורש הפגיעה - רק משם ניתן לצמוח לריפוי אמיתי. המפתח הוא באבחון נכון.
המתכון המנצח לבקשת הסליחה:
1.
א - אותנטיות אין, אגו אאוט - קחו אחריות ואל תחששו להביע רגש: גם אסירים שיודעים שינקו מעונשם אם יקחו אחריות, מתקשים לעשות זאת (כפי שתיארה סיון רהב-מאיר מתקופתה ככתבת לענייני משפט). התנצלות אינה מעמד מפנק, ורובנו מנסים להגן על האגו הפגוע שלנו באמצעות האשמות הדדיות, אי-קבלת אחריות והתחשבנות. היו אמיצים ואמרו "טעיתי, סליחה" -גם אם החיים אינם שחור לבן וזה כנראה לא מקרה שאירע הדבר דווקא ביניכם. הכרתנו באחריות על המעשה שעשינו, היא מה שגורם לאנשים לסלוח לנו ובפרט אם לא הייתה לנו כוונת זדון, או אם נודה שפשוט נפלנו בצר לנו, לצד הנמוך יותר בהיותנו אנושיים. ממקום אנושי זה - הביעו עניין ודאגה כנה לרגשות הזולת. בפרט אם האדם הפגוע, הנו בעת תפיסה עצמית חברתית (כזה שמגדיר עצמו דרך מערכות היחסים שלו). הריפוי יהיה באמצעות הבעת אמפתיה לפגיעה שנעשתה. היו כנים וספציפיים בתיאור האירוע כי הריפוי נמצא בפרטים הקטנים ובפרט אם האדם שמולכם הנו בעל דימוי עצמי קולקטיבי (מגדיר עצמו דרך הקבוצות/ הארגונים / התרבות אליה הוא משתייך) אדם כזה יעריך את השבת הצדק על קנו, באמצעות הכרה בחוקים והנורמות החברתיות שהופרו. ואם האדם הנו בעל תפיסה אינדיבידואלית, הוא יעריך במיוחד את השלב הבא - הכולל הצעה לפיצוי;
2.
מ-מעשים חזקים ממילים - כדי לשקם האמון, חשבו מה יהווה תיקון ראוי לפגיעה. הבעת חרטה והבטחה שלא לחזור על המעשה חשובים, אך גם התוספת שתופסת היא חומר הגלם שיוכל למלא את הבור שנוצר, כתשתית שניתן יהיה לטפס ממנה יחד מעל לפגיעה. מה אתם הולכים לעשות אחרת, איזה פיצוי ניתן לספק.
3.
ת - תזמון - בסיפור על אהבה וחושך, מתואר משל הנזיר ותלמידו שפגשו נערה במצוקה המבקשת עזרה, לחצות את הנהר. בשל האיסור לגעת בנשים, נדהם הסטז'ר לראות את המסטר קרב אליה ונושאה על גבו לעבר הגדה. לקח לו 4 ימים של סערת נפש פנימית, להתעמת עם מורו שענה לו "אני נשאתיה על גבי למשך 4 דקות, ואתה ממשיך לשאת אותה מזה 4 ימים". כך הדבר עם סליחות - מחד אל תחכו בבקשת הסליחה - זה לא יעבור, אם כבר יחשיך עוד יותר - כאשר כל צד מתבצר בכעסיו. ואם הזמן חולף ואתם מגלים כי קשה לכם לאזור העוז להתנצל פנים אל פנים - התנצלות בכתב היא פתרון נפלא, שכן היא מאפשרת לצד השני את הזמן לקרוא שוב ושוב את שכתבתם ולעבור את התהליך הנחוץ לו. ולרוב זה נחוץ - זכרו שאין קיצורי דרך, באף דרך שראוי לצעוד בה, לכן אל תלחצו לקבלת המחילה: גם אם התנצלתם סמוך לאירוע, העניקו לאדם שנפגע את הזמן הדרוש לו. לא ניתן לדרוש מחילה, כשם שלא ניתן לדרוש אהבה. לעיתים היא תגיע, ולו רק מעצם זה שאתם לא מוותרים עליו ועל הקשר עמו, למרות כל הזמן שנחוץ לו כדי לסלוח. ולעיתים לא, אך זה כבר לא במגרש שלכם - כאן האתגר יהיה ללמוד לסלוח לעצמכם ולשחרר את הצד השני בבחירה שלו.
לסיכום נחזור לנזיר, שתלמידיו החליטו להתחכם לו, כי נקעה נפשם מעליונותו הצודקת. אחזו פרפר בין שתי כפות ידיהם ותכננו להטעות הנזיר בשאלה "האם הפרפר חי או מת". אם יענה ש"חי" - תכננו להדק את כפות הידיים, במחילה מהפרפר על קיצור יום חייו, ואם יענה ש"מת" - היו פורשים ידיהם, לשחררו לחופשי. שיכורים כמעה מתחושת העליונות, שבידיהם ובמוחם הקודח, לקח להם רגע להבין את גאוניות רבם, שענה לשאלה - "זה בידיכם". וכך גם נושא הסליחה- בידיכם.
החוכמה, היא לדעת שתמיד יש עוד דרך והבחירה בידיכם. וגם אם זו נשמטה מכם במערכה הזו, גלו העוז לסלוח לעצמכם, וללמוד מכך שיעור למערכה הבא. כי זה הזמן.
