אסור להתעלם מביקורת על צה"ל

הוויכוח, שהתפרץ שוב, אחרי מות סמ"ר בראל חדריה שמואלי בהיתקלות עם מחבל על גדר ההפרדה בעזה, מוכיח, כי בקרב חלקים בציבור, ולא כאן המקום לדון בגודלם, אך אציין שחלקם נושאים כרגע בעול יותר מאחרים, יש אי-שביעות-רצון מהתנהלות צה"ל בתקופה האחרונה ומהישגיו הצבאיים בששת העשורים האחרונים. בפעם האחרונה התפרץ הר הגעש בססמה, "תנו לצה"ל לנצח"; ואם זיכרוני אינו מטעני, גם נפתלי בנט, ראש ממשלת הכחש והמרמה, טען זאת. כמובן, כעת יכחיש בנט, יתפתל, ויסביר בק"ן טעמים, שלא חשב כך אז.

לא אכנס כאן לטענות נגד ההוראות לפתיחה באש, שלכאורה, מסכנות את חיי חיילינו, רק כדי להיראות יפים בעיני העולם ובפני צדקנים מתוכנו. רק אזכיר פתגם ערבי חכם, שעיוָתּי קצת כיוון שאיני זוכר את נוסחו המדויק בערבית: "מעדיף אלף אימהות ערביות בוכיות על פני א̤ם יהודייה בוכייה". אשמח אם מי מקוראיי יעשירוני בפתגם הערבי המקורי - מצדי, גם בערבית.

מאז תום מלחמת סיני (1957) הפך צבאנו לחסין מביקורת ולמוסד, שמאחד את היהודים הישראלים. עד אז, ובעיקר, במלחמת הקוממיות, הייתה ביקורת רבה על הצבא, שמקורותיה היו, בעיקר, במחלוקת הפוליטית בין אנשי מפא"י לבין אנשי הפלמ"ח - חברי מפ"ם והקיבוץ הארצי ולצדם חברי אחדות העבודה והקיבוץ המאוחד, שפרשו ממפ"ם. מדיניות דוד בן-גוריון, על ניהול המלחמה בידיו, על מינוי מפקדים ועל מה שבעיניהם נחשב (עד היום) כטעות איומה: פירוק מטה הפלמ"ח.

ביקורת זו גוועה רק בסוף שנות החמישים, ולמעשה נטוותה אז הילת קדושה על הצבא עד סוף מלחמת ששת הימים. אחריה התפרצה שוב ביקורת פוליטית של השמאל על הצבא, והיא נמשכת עד הימים האלה בכל מיני עטיפות ובמימון כל מיני גופים מקומיים ובינלאומיים, שחלקם עלומים, וכנראה, כוונותיהם זדוניות.

את הילת צבאנו מחזקת הצנזורה הצבאית, שהוקמה בשיתוף העיתונאים עוד בתחילת תש"ח, טרם ההכרזה על הקמת המדינה. הצנזורה פועלת בלי הפסקה, למרות שפסק-הדין של בג"ץ בפרשת "העיר" (1989), שכתב אהרן ברק, סירס מאוד את יכולתה לפעול, כדי להגן על סודות המדינה.

כפי שכתב המשפטן משה נגבי המנוח, הסכנה הגדולה לחופש הביטוי ולחופש העיתונות, בכל הנוגע לביקורת על מערכת הביטחון ועל הצבא, הנה צנזורה עצמית של העיתונות ושל עורכיה. זו מונעת פרסום ידיעות שליליות על הנעשה בצבא, ולאו-דווקא סודות מדינה. כך, בימים הראשונים למלחמת יום הכיפורים מנע עמוס גורדון, ראש חטיבת החדשות בקול ישראל (שחלש אז גם על "גלי צה"ל" - עקב איחוד הרשתות לרגל המלחמה), פרסום כתבות, ששלחו כתבים, שזועזעו לנוכח הביצועים העלובים של צבאנו בחזית סיני ו"מלחמת הגנרלים". ואין זו דוגמה יחידה. את האווירה תמצת לימים עמירם ניר (עיתונאי, איש צבא, ולימים - יועץ ראש הממשלה פרס לענייני טרור בינלאומי) במאמר קצר, שכותרתו: "שקט, יורים" (יוני 1982).

העלמת מידע

בדיקה של סיקור צה"ל בעיתונות הישראלית (שאני עוסק בה כמעט שלושים שנה) מלמדת, שהעיתונות הישראלית העלימה מידיעת הציבור ליקויים בצבא, שחיתויות, תאונות אימונים, בעיות באמצעי לחימה, התעמרות בחיילים וכישלונות מבצעיים. לעומת זאת, האדירה מפקדים (למשל, אריאל שרון, ישראל טל, דוד אלעזר ושמואל גונן-גורודיש - אחרי מלחמת ששת הימים).

העיתונות הישראלית התעלמה מתבוסת צה"ל - באוויר וביבשה - במלחמת ההתשה מול מצרים, והזינה את הציבור בדברי רהב של מפקדים, בשחצנותם וביוהרתם. כך, התאפשרה ההפתעה האיומה, שנחתה על הציבור בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, רק יומיים אחרי שדוד אלעזר, הרמטכ"ל, הבטיח לסורים, שאם ינקטו אלימות, ייתקלו באגרוף ברזל...

דרך אגב, הידיעה היחידה על הכוננות לפני יום הכיפורים, שהתפרסמה במעריב בתשעה בתשרי תשל"ד - יום לפני המלחמה, כשכבר ידעו ב"מוסד", באמ"ן ובצה"ל על המלחמה הקר̤בה - מבטלת (גם בגרסתה הלא-מצונזרת) את הידיעות על הנעשה ב"עבר השני של הגבעה" (היערכות מלחמתית מצרית וסורית) בדברי רהב על יכולת צה"ל לבלום כל תוקפנות. וכידוע, זה כמעט התקיים למחרת...

הלך שולל

מאז שהתגייסתי, ניסיתי להסביר לאבי, שמשהו חורק למדי בצבאנו; והוא סירב להאמין לי. כששבתי הביתה לחופשה קצרה מפאתי "המובלעת הסורית" בסוף אוקטובר 1973, הודה אבי, שהלך שולל, ולצערו כי רב, צדקתי. אבי ומורי ע"ה היה אדם משכיל ונבון, שקנה את הסחורה הפגומה ששידרה העיתונות הישראלית אודות צבאנו, כי רצה להאמין להם ולא לבנו הנרגן. ההפתעות המרות במלחמה גרמו לו שברון-לב. "לא יכול להיות...", נהג לומר לי כששוחחנו על מצבנו הצבאי, לפני המלחמה. יותר לא שמעתי ממנו את המשפט הזה.

הביקורת על הצבא ועל ענייני הביטחון אמורה להיעשות בראש ובראשונה ברשות המחוקקת - בוועדת הכנסת לחוץ ולביטחון (וחו"ב). אך הוועדה הפכה מרגע ייסודה לבית לורדים, רווי למדי בגנרלים לשעבר, שמגינים זה על עכוזו של זה, ומונעים כל ביקורת על הצבא ועל מערכת הביטחון. וחו"ב, למרות יוקרתה המפוקפקת (בעיניי!), הנה לא יותר מחותמת גומי - כלב שמירה חירש וחסר שיניים.

שוב ביקורת פוליטית

הביקורת הפוליטית של התקשורת הישראלית על הצבא, מאז המהפך הפוליטי במאי 1977, שהעלה את הליכוד לשלטון - שקופה. למרות זאת, נראה, כי משרד הביטחון וצה"ל חסינים, ואין מדווחים בהרחבה על ליקויהם הרבים מעבר לדיון מסוים וקורקטי כל אימת שמתפרסמים דוח מבקר המדינה, או שחיתות חדשה. ושוב, אין זו מסיבות של ביטחון מידע, אלא משום שזו מדיניות התקשורת הישראלית.

לכן, צומחים בצבאנו גידולי פרא, שהופכים לאלופים על לא-עוול בכפם; לכן, אין מתחקרים קרבות, ואין מפיקים לקחי מלחמה; לכן, מפקדים כושלים מתקדמים, ונעשים אלופים ורמטכ"לים; לכן, מפקדים, שאינם הולכים בתלם, מופרשים מהצבא; לכן, עושים משרד הביטחון וצה"ל ככל העולה על רוחם בתקציב הביטחון; לכן, דוחות מתריעים של קצינים ערניים - כמו הדוח של עמנואל ולד המנוח ושל יצחק בריק ייבדל לחיים ארוכים וטובים - נטמנים בירכתי מגירות, כדי שיתאבקו למשעי, והכישלונות חוזרים על עצמם;

לכן, צבאנו בנה לאורך תעלת סואץ מעוזים, שאינם מתאימים ללחימה, ללא כל היגיון מבצעי והנדסי, וחזר על טעותו בדרום לבנון; לכן, מצייד צבאנו את חייליו באמצעי לחימה גרועים ונחותים, שמסכנים את חייהם (לדוגמה, צה"ל יצא למלחמת יום הכיפורים חמוש ברובים FN, בתת-מקלעים "עוזי" ובבזוקות - כשלמצרים ולסורים היו רובי-סער "קלשניקוב", מטולים נ"טRPG וטילים נ"ט "סאגר"); לכן, פותח "הפיל הלבן" גשר הגלילים, שלא הגיע בזמן לצליחת התעלה, והוצמת כל פיתוח של אמצעי גישור אחר;

לכן, לא פונו המעוזים, שלא היה להם כל ערך במלחמה, בפרוץ המלחמה, והם הפכו לנטל כבד, שגבה מחיר מבצעי ומחיר דמים כבדים; לכן, פותח הטנק "מרכבה" על בסיס רעיון, שלא נבדק עד הסוף, והצמיתו כל רעיון חליפי - עד ש"מרכבה" צמח למפלצת, ששוקלת כשבעים טונות; לכן, נבנתה חומת הפרדה מבלי לחשוב על האפשרות להגן עליה במקרה הצורך; ותקצר היריעה מלהזכיר את שאר הדוגמאות המבישות, שחמקו מעין הציבור הודות לסיקור מעוות וחס̤ר בתקשורת הישראלית ולפיקוח רשלני במתכוון בכנסת.

לכן, גם הוויכוח המתמשך על ההוראות לפתיחה באש לא זכה לסיקור הולם, ובלחץ כבד של הצבא, הורד מסדר-היום הציבורי. אך הזעם והביקורת הציבורית מפעפעים מתחת לשטח, ויתפרצו שוב ושוב, כמו הר געש שאינו כבוי, אני מבטיחכם, כל אימת שיתברר שצבאנו טעה, וינסה לכסות את ערוותו. ופעם זו קרובה מתמיד, כיוון שלמרות הכל, צבאנו (כולל חיל-האוויר!) אינו חוקר את ביצועיו, ואינו מפיק לקחים מהצלחותיו, מטעויותיו ומכישלונותיו.

הצבא עושה טעות יסודית ביחסו לביקורת האחרונה על הוראות הפתיחה באש, כיוון שיש ממש בטענות משפחת שמואלי ותומכיה. יתר על כן, הטענות מגיעות ממרכז השכבה האזרחית, שמאיישת את היחידות הלוחמות. כלומר, התעלמות מהטענות ודחייתן בקש פוגעת בבסיס הכוח הצבאי; ואל נתפלא, שהמוטיווציה לגיוס בשכבה זו תמעט. אולי זו מטרת הצבא - כמו כל מיני הוראות, שהצבא מנפיק בלי הרף, ומתעמרות בלוחמים הדתיים בצבאנו.

הסתאבות

ארגונים, שאין עליהם ביקורת, מסתאבים. ראו, לדוגמה, את משטרת ישראל ואת שירות בתי-הסוהר, שגם לפני בריחת האסירים הביטחוניים עסק במרץ בהסתרת מחדליו, עד שהר הגעש התפרץ, והבורחים חשפו את ערוותו.

כלומר, ביקורת ציבורית, ביקורת פרלמנטרית וביקורת של מבקר המדינה הנן מנגנוני הגנה של המדינה מפני הסתאבות ארגונים ממשלתיים. העובדה, שהתקשורת הישראלית משתפת פעולה עם הצבא בהסתרת ליקויָו תרמה כבר למחדל (הלא-מודיעיני, אלא המבצעי והמינהלתי!) ביום הכיפורים תשל"ד. עתה מתבשל המחדל הבא, בסיוע תקשורת, שמועלת בתפקידה חותמת הגומי של וחו"ב. נקווה, ששומר פתאים ימנע את הפיכתו לעוד תבוסה עקובה מדם כמו לפני 58 שנה.